בית הקהילה של שרונה
בית הקהילה הראשון של שרונה – רחוב קפלן 34.
שרונה היא מושבה שהוקמה על-ידי בני כת הטמפלרים – נוצרים פרוטסטנטים – שהגיעו לארץ הקודש מגרמניה, באמצע המאה ה-19, מתוך אמונה שבכך הם מקרבים את הגאולה. הם הקימו בארץ מספר מושבות והשאירו לנו לא מעט בתים יפהפיים, שנבנו בסגנון עיירות מרכז אירופה. מלבד שרונה והמושבה הגרמנית בירושלים, גם הישובים בני עטרות ואלוני-אבא, הם במקורם ישובים טמפלריים.
שרונה נבנתה באזור ה’קריה’ של ימינו ובחלק שנמצא דרומית לקריה, פחות או יותר בין הרחובות שדרות שאול המלך ורחוב הארבעה, ובין דרך בגין לאבן-גבירול. בית הקהילה הראשון, שכתובתו היום היא רחוב קפלן 34, נבנה בשנת 1872. על השאלה הנשאלת איך ייתכן שקיימים בתל-אביב בתים שהוקמו הרבה לפני שנת 1909, השנה שנחשבת לשנת יסודה של העיר, קיימת תשובה פשוטה ביותר: כמו השכונות נוה-צדק ונוה-שלום אשר היוו בעבר שלוחות חיצוניות של יפו, כך גם המושבה שרונה הייתה עצמאית, ורק לאחר מלחמת השחרור היא סופחה לתחומי העיר תל-אביב.
ידיעה בעיתון ‘דבר’ מ-23 בנובמבר 1936:
מודיעים לנו כי במושבה הגרמנית שרונה הייתה לפני ימים אחדים אסיפה בהשתתפות מנהל הבנק הגרמני, ואנגר ואחרים ובה דנו בשאלת שרונה כפי שהיא עומדת בוועדה לסידור ערים, עקב שאלת גבולות תל אביב. הוחלט להגן בכל כוח על הישארותה של שרונה מחוץ לגבולות תל אביב ולהביע תודה למושל, מר קרוסבי, על הגנתו על עצמאות שרונה. הוחלט לפנות לנציב העליון ולקונסול הגרמני, בנידון זה.
בתקופת הטמפלרים הרחוב הראשי שחצה את המושבה עבר בתוואי בו נמצא היום רחוב דוד אלעזר, ואילו רחוב נוסף שהצטלב עם הרחוב הראשי, נקרא רחוב הים, הוא רחוב קפלן של ימינו. המבנה של בית הקהילה ישב על צומת הרחובות והוא תיפקד גם כבית הספר של המושבה. זה היה המבנה הציבורי החשוב של שרונה ועל-כן הציבו בראשו שעון וכן פעמונים כפי שהיה נהוג בגרמניה. כאשר בשנת 2005 התבצעו עבודות תשתית והרחבה של רחוב קפלן, הוסטו מספר מבנים ממקומם המקורי לצורך העבודות. בין בתים אלו היה גם בית הקהילה הישן. זאת הסיבה שהבית שוכן דרומית למיקומו המקורי. בית הקהילה החדש הוקם בשנת 1890 ובעקבות כך הבית הראשון שימש אך ורק כבית-הספר של המושבה, וזאת עד שנת 1929. בשנה זו הוסב ייעודו של הבניין למגורים.
מספר משפחות טמפלריות הספיקו להתגורר בבית עד פרוץ מלחמת העולם השניה. הטמפלרים הגרמנים שרבים מהם הזדהו עם המפלגה הנאצית גורשו לבסוף מהארץ. בתקופת המלחמה השתמשו הבריטים במבנים של שרונה כדי לשכן שבויי מלחמה. לאחר קום המדינה הלאימו השלטונות את המבנים של המושבה. חלק מהשטח הוקצה למטרות צבאיות והוקף בגדרות, וחלק הוקצה למטרות אזרחיות. בית הקהילה הראשון הפך לסניף של דואר ישראל.
כששטח המושבה שוחרר מנוכחות צבאית והפך לחלק מהעיר, בסוף 1947, רשם כתב עיתון ‘הצפה’ במהדורה המיועדת לילדים – בטון פטריוטי מוגזם – את רשמיהם של הילדים שנכנסו לראשונה באופן חופשי ל’שרונה העברית’ כפי שכינה אותה: “דגל מונף. דגל תכלת לבן. נעשה חם בלבבות. הילדים מרגישים כאילו נפלה מחיצה והם נמצאים בשכונה משכונות תל אביב. בחירות צברית הם חודרים לבתים, בודקים כל פינה בחצר, קוטפים פרחים, מטפסים על עצים ומשראו את המזוזות שנקבעו בפתחי הבתים על ידי אנשי המגן, נשקו בתום לבב למזוזות הקדושות וידעו בוודאות גמורה: שרונה כרתה ברית נצח עם תל אביב העברית!”
שמעון שפירו כותב: “הבריטים פרסו גדר תיל מסביב לכפר, וכך הפכו אותו למעין מחנה ריכוז לתושביו המקוריים. בילדותי הלכנו סבי ואני מדי פעם ברגל מרמת גן לתל-אביב, וכשעברנו ליד הגדר של שרונה היה סבי מנהל שיחות עם האיכרים הטמפלרים שעיבדו את אדמותיהם מעבר לגדר. הם גורשו מהארץ והיגרו לאוסטרליה אחרי המלחמה. אוסטרליה שמחה לקלוט את הטמפלרים הנאצים יותר מכפי שהיא שמחה לקלוט ניצולי שואה.” אברהם טייבלום מוסיף: “במפגש של מרמורק – אבן גבירול – יהודה הלוי עמד מבנה לא גדול ששימש כאולם להקרנת סרטים לתושבי שרונה. על הגג היה גם בית קפה קטן. לימים השתכנה שם משפחת סביצקי – קרובי משפחתי. המבנה נהרס בשנות השבעים, והיום עומד שם מגדל קטן של חברת ביטוח.”
תחקיר וכתיבה: חגי להב.