מוּמְבַּאי

שמה הרשמי של העיר הוא מומבאי, אבל בפי בני המערב עדיין שגור השם בּוֹמְבֵּיי.

עבור חלק ניכר מהמטיילים הישראלים, מומבאי היא שער הכניסה להודו. אולי בשל עובדה זו, בשל היותה מפתן לתת-היבשת, חשופה למבטיהם של תיירים-טירונים שטרם ראו את מראותיה של הודו, נוצר לה דימוי בלתי מחמיא, כאילו הייתה העיר הקשה והדוחה ביותר בכל יבשת אסיה. בפועל, מומבאי היא עיר גדולה ומרתקת. עניי העיר אינם שונים מעניי ערים אחרות וקבצני מומבאי כקבצני כלכותה וצ’נאי. יש כאן מעט מאוד מונומנטים גרנדיוזיים ובהשוואה למוקדי התיירות המפורסמים של חבל רג’אסטן, של עמק הגנגס או של דרום הודו, מומבאי מחווירה משהו, אבל מאידך היא מהערים התוססות והתזזיתיות של המזרח: מרכז כלכלי בעל חשיבות עצומה, עיר הסרטים, גן-עדן קולינרי, ובעיקר עיר הודית דינמית.

שדה-התעופה הבינלאומי נמצא 30 ק”מ צפונה ממרכז העיר וזמן הנסיעה במונית, העירה, נמשך כ-45 דקות. הטרמינל לטיסות-פנים מרוחק מן השדה הבינלאומי. אמנם קו אוטובוסים יעיל מחבר בין שני המסופים, אבל נוסעים המגיעים בטיסות מהארץ, חייבים לקחת בחשבון טווח בטחון סביר, אם הם מתכוונים להמשיך בטיסת-פנים לאחד היעדים שבתוך הודו. מאידך, יש המוצאים עצמם זמן ארוך מן הרצוי, בהמתנה בין שתי טיסות. לאלו, מומלץ לסור אל מרכז הקניות הסמוך לשדה: Shoppers Stop.

מיתקפת הטרור הממושכת והרצחנית, אשר התחוללה במספר מוקדים בעיר מומבאי, ב-26 לנובמבר 2008, מיקדה את תשומת-הלב העולמית אל הכרך האדיר הזה, המהווה את מרכז הסחר והכלכלה של האימפריה ההודית.

המבקרים במומבאי לא ערים בדרך-כלל לעובדה מאוד משמעותית בגיאוגרפיה המקומית: העיר שוכנת על אי. האי עצמו מחובר אל היבשה באמצעות גשרים. האקלים בחלק זה של הודו מתאפיין בשתי עונות טרופיות: בין אוקטובר למארס חם מאד ולח. בין אפריל לספטמבר לוהט וגשום. עיקר הזוועה, בחודשים יולי אוגוסט, אז מכה המונסון בעיר ללא רחם. לעתים כמות המשקעים היומית במומבאי, בחודש יולי, עולה על כמות המשקעים השנתית בטבריה.

למרות התפתחותה המסחררת, הגידול המתמיד של האוכלוסייה, גורדי השחקים המתרבים והפיכתה למרכז סחר בקנה מידה עולמי, עדיין לבה של מומבאי, כלומר אזור קוֹלָבָּה, מותיר רושם כאילו הבריטים מעולם לא עזבו את המקום. מאז נפתחה תעלת סואץ, הבריטים השתמשו בנמל מומבאי כאחד מהצמתים החשובים באימפריה כולה.

שער הודו מתנשא לגובה של 26 מטר. שער האבן נבנה כדי לציין את ביקורו של המלך ג’ורג’ החמישי, אותו קינג ג’ורג’ שעל שמו גם הרחובות המפורסמים בתל-אביב ובירושלים, והוא ניצב ליד המזח עליו עגן המלך. עם השנים הפך השער לסמל הנטישה של הבריטים, שכן מפה יצא אחרון הפקידים האנגלים, בשעה שהודו זכתה בעצמאות. שער הודו הוא נקודת הציון החשובה בקולבה כאשר מולו שוכן מלון Taj Mahal האגדי, אחד המלונות הידועים והאיכותיים באסיה כולה. 

קולבה עמוסה חנויות קטנות ומסעדות והיא שוקקת סוחרים בלתי נלאים, שמילותיהם נוטפות צוף והם נכונים לשרת את קהל הקונים ובמיוחד את הזרים שבהם במיטב מסורת הרוכלות ההודית. אין כמו קולבה כדי להתרשם מאותה דינמיות, לעתים משעשעת, לעתים מנג’סת, של חיי המסחר במזרח.

מבין המסעדות הרבות של מתחם קולבה, אי-אפשר להתעלם מזו של ליאופולד. המסעדה משמשת כבר עשרות שנים מקום מפגש לתרמילאים ולמטיילים מערביים והיא הפכה זה מכבר למוסד מיתולוגי. גם במקרה זה, הפופולאריות הרבה של המסעדה, עמדה לה לרועץ, ואף היא הייתה מטרה עבור הטרוריסטים, בהתקפה שאירעה לפני למעלה מ-13 שנים.

צפונה מכאן, אפשר לערוך גיחה אל מוזיאון הנסיך מווילס. המוזיאון ממוקם בשדרה הראשית על-שם מהטמה גהנדי והוא מציג אוספים עשירים של ציורים ופסלים מתקופות שונות בתולדות הממלכות של חבל מהרשטרה. בנוסף ליצירות ייחודיות מימי המוגולים – ובהן ציורים אירוטיים, מוצגות פה עבודות לא מעטות של אמנים אירופאיים בעלי-שם. למוזיאון הנסיך מווילס צמודה הגלריה המפתיעה לאמנות הודית מודרנית.

הלאה מכאן נמצאת תחנת הרכבת ויקטוריה, מהתחנות המרשימות בתבל. תחנת ויקטוריה היא אולי המפגש  הכי בּיזארי בין המורשת הבריטית לבין התרבות ההודית. כיום, נהוג להשתמש בשם המקומי כדי לציין את שם התחנה: Chhatrapati Shivaji. בתוך מבנה גותי בנוי לתלפיות עם הפיסול המתבקש ובאדריכלות אירופאית לתפארת, מתנהלים חיי היומיום בבולמוס האופייני. נהרות אדם, מהודרים ובלויים, מקומיים וזרים, נוהרים אל תוך המבנה, במה שנראה ככאוס אבל הוא בעצם זרימה מאורגנת… מן הזווית ההודית ולא הבריטית כמובן –  וכל זה על רקע אותה תפאורה גותית. בכלל, במתחם זה הקרוי “פוֹרְט” עוד עשרות מבנים מהתקופה הקולוניאלית ובין היתר ראויים לציון הבניין של האוניברסיטה ובו מגדל השעון, שוק קרוֹפוֹרְד וכן מבנה בית-המשפט. גם לשוק הודבק שם מקומי, אבל הכל ממשיכים לקרוא לו קרופורד. בצמוד לשוק, פרוש בּזאר קַלְבָּדֶוִוי, שסמטאותיו הצרות והפתוחות, נעדרות התכנון, הן אנטי תזה למבנים המסוגננים של הפורט.

בחלקה המערבי של מומבאי, לחופו של המפרץ, נמתחת הטיילת של “מָארִין דְרַייב. תושבי העיר הבורגנים אוהבים לבלות כאן, אבל למען האמת, התייר הישראלי שהורגל במראות חופיו היפים של הים-התיכון צריך להיות משועמם באופן מיוחד, כדי לבלות בטיילת זו יותר מאשר חצי שעה. בקצהו הצפוני של מארין דרייב, ממוקמת שכונת היוקרה “מָאלָאבַּר הִיל” ובה הגנים התלויים. 

המכבסה המונומנטלית מַהַהלַאקְשְׁמִי דוֹבִּי גַאת נמצאת ב-Saat Rasta. דוֹבִּי היא שיטת הכיבוס המסורתית בהודו, המבוססת על הנחת הבגדים הרטובים על משטח נוקשה וחביטתם. ניתן לחזות ברחבי הודו במראה הדובי’ס חובטים בבגדים כמעט בכל מקום בו חיים אנשים וליד כל מקור מים, אבל במכבסה הענקית של מומבאי המחזה מופלא ומרוכז יותר מאשר בכל מקום אחר. מאות חובטים בני הכת המתאימה עוסקים כאן במלאכה אותה ירשו מאבותיהם.  הודו היא יצרנית הסרטים הגדולה בעולם. תעשיית הסרטים ההודית מרוכזת במומבאי, במה שמכונה בחיבה: בּוֹליווד, אולי בהתרפסות מסויימת כלפי יצרנית הסרטים האחרת. רבים בוחרים לצפות בסרט הודי ביחד עם הקהל המקומי באחד מבתי-הקולנוע של העיר וזוהי כמובן בחירה שמבטיחה חוויה ייחודית, יותר מכיוון האולם ופחות מכיוון המסך. מומלץ לבקר בבית-הקולנוע הנוח Regal.

אחד האתרים הנהדרים השוכן בסמוך לעיר, דורש מעט יותר זמן והוא נמצא במרחק של כשעת שייט מרציפי קולבה. זהו האי שבו מקדשי אֵלֵפַנְטָה חצובים במערות. במקדשים, מגולפים ביד-אומן פסליהם של האלים ההינדים באופן מעורר השתאות. מערות אלפנטה הם אתר התיירות החשוב והמרשים ביותר עבור המבקרים במומבאי.

מי שראה את הסרט “נער החידות ממומבאי” עלול היה להישאר עם רושם מוטעה כאילו העיר כולה חיה בסלאמס. אם-כי זו זווית צרה ובלתי מייצגת של העיר, למומבאי גם רובע חלונות ובו כלובים עם אלפי זונות. רבים מהמטיילים מוסיפים ביקור ברובע העוני של Dharavi. זהו טיול מרתק שמחייב ליווי של מדריך מקומי.

שימו-לב: בכל שנה (כשאין קורונה) בחודש מאי, מתקיים במומבאי פסטיבל הסרטים הפופולארי: Queer Film Festival.

ניתן לשתף את המאמר