פּרו

לפרו שלושה אזורים גיאוגרפיים מוגדרים ושונים, ההופכים ארץ זו, השלישית בגודלה ביבשת דרום אמריקה, לארץ מרתקת ומגוונת.

באזור החוף, בעל האופי המדברי, יושבות הערים המרכזיות של המדינה: לִימָה הבּירה, טְרוּחיו , אִיקָה וטַקְנָה. האזור השני הוא הסִיארָה, עם שרשרת הרכסים של הקורדילירה האנדית, המשתרעת מדרום לצפון והפיסגה הגבוהה ביותר שלה היא הווסקַרַאן המתנשאת לגובה של כמעט 7,000 מ’. גם קוזקו, עיר הבירה של ממלכת האינקָה שייכת לאזור זה. ולבסוף, הג’ונגל הטרופי שבמרכזו זורם נהר האָמָזוֹנָס הכביר. עולם החי והצומח של הג’ונגל הפרואני נחשב לאחד העשירים בעולם.

פרו כולה שוכנת בתחום הטרופי, אבל קיימים בה כל סוגי האקלים, ממדברי ויבש ועד ארקטי. בחודשים דצמבר עד מארס, השמיים מעל לימה בהירים והיא נהנית מטמפרטורה ממוצעת של 26 מעלות. שדה-התעופה הבינלאומי של לימה מודרני ונוח, והוא מחובר בטיסות ישירות למרבית היעדים החשובים בדרום אמריקה, כמו גם ליעדים באירופה ובארה”ב.

לימה סואנת וצפופה והיא מכוסה בדרך-כלל באוויר דחוס והביל. היא נוסדה בשנת 1535 על-ידי הכובש הספרדי פרנסיסקו פּיזארו ובשל מיקומה לחופו של האוקינוס השקט, הפכה במהרה לעיר המרכזית של המושבות הספרדיות באמריקה הדרומית. במהלך השנים היא זכתה לכינוי ‘עיר המלכים’. סיור בלימה הקולוניאלית, יכלול בדרך-כלל את  ארמון הממשל ובית העירייה. אפשר להתרשם מכנסיית סן פרנסיסקו שנבנתה במאה ה-17 בסגנון בּארוק וכן לערוך ביקור במוזיאון אנתרופולוגי, שבו אוספים של מגוון תרבויות פּרואניות. בנוסף,  כדאי לסור אל מוזיאון הזהב, ברחוב אלונסו מולינה. שימו-לב גם למוזיאון ‘לַארְקו’, המציג אוספים מרהיבים של כלי חרס.

כמו כל עיר לטינית מכובדת, גם בלימה חשיבות גדולה לכיכרות, הן מבחינת הפעילויות המתרחשות בהן והן מבחינה ארכיטקטונית ותעבורתית. הכיכרות המשמעותיות בעיר הן: פּלאזה דה ארמס, פּלאזה מָאיוֹר, פּלאזה סן-מרטין ופּלאזה בּוֹליבאר. אחד הבתים היפים בדרום אמריקה: קָאזָה דֶה אלִיאגַה, שוכן 200 מטר צפונית לפּלאזה מאיור.

רובע מירהפלורס מציג זווית שונה של הכרך הענק. כאן אין מדובר במבנים היסטוריים מהתקופה הקולוניאלית, אלא בגנים ובפארקים. טיילת נהדרת (El Malecon) משתרעת מעל המצוקים הגולשים אל הים, לאורך חמישה ק”מ, והיא מוקפת פארקים וגנים. באזור זה ניתן גם לערוך גיחה אל מרכז הקניות ‘לַרְקוֹמַר‘.

העיר אִיקָה נמצאת במרחק 300 ק”מ דרומית ללימה, בארץ חולות מדברית. לאחר שעתיים נוספות של נסיעה מגיעים לנַזְקָה. כאן בלב ערבה צחיחה, שורטטו קווים מסתוריים באורך של מאות מטרים. את הקווים של נזקה יצרו, לפני למעלה מאלפיים שנה, בני-תרבות קדומה. הציורים מעו בים ומדויקים וניתן לקלוט את מלוא היקפם ולהתרשם מהם רק מגובה רב. מכיוון שהאזור שטוח לחלוטין וטכניקת התכנון והביצוע שלהם אינה ברורה, נותרו קווי נזקה כתעלומה שטרם נפתרה, למרות תיאוריות רבות שנרקמו בעניין זה (ראו הספר: ‘מרכבות האלים’).

צפונית ללימה שוכנת העיר הוארז (ואראס) – Huaraz בגובה של 3,000 מ’ מעל פני הים, בלב רכס האנדים. הוארז, מלבד היותה עיר תיירותית נעימה, מהווה בסיס יציאה לטרקים מלהיבים, בשבילי ההרים. מסלול ההליכה הפופולארי ביותר הוא ‘טרק סנטה קרוז‘ הנמשך כארבעה ימים.

המרכז ההיסטורי של העיר אָרֵקִיפָּה, בדרום המדינה, בסמוך לחופי האוקיינוס, נכלל בין אתרי המורשת של אונסקו. הארכיטקטורה הקולוניאלית בשילוב מוטיבים מקומיים באה כאן לידי ביטוי באופן המרשים ביותר. מסלול מרתק שאינו כלול במרבית הטיולים הוא קַנְיוֹן קֹולְקָה המרהיב, הנמצא צפונית לארקיפּה. מלבד הנופים עוצרי הנשימה של המדרונות והטרסות, בקניון מספר ישובים היסטוריים מעניינים וצמחיה עשירה. כשמביטים אל-על מתוך הקניון קיים סיכוי טוב לראות נשרים (קונדורים).  הפּרואנים משווים את הערוץ ל’גרנד קניון’ של אריזונה.

קוּזְקו מהווה יעד מרכזי עבור מרבית המטיילים המגיעים לפּרו. אין עוד מקום ביבשת, בו נפגשות, מצטלבות ומתנגשות תרבות האינקה והמורשת הקולוניאלית באופן דרמטי כל-כך. כך למשל במרכז העיר,  הפּלאזה דה ארמס האירופאית עם הקתדרלה הקתולית שלה, מחוברת באמצעות סמטאות אל החומות שבנו בעיר, בני האינקָה. חומות אלו ניתן לראות בעיקר ב-Calle Loreto. מלבד הקתדרלה, קוזקו משופעת בכנסיות וכן יש בה מספר מוזיאונים מעניינים. הרחוב הראשי של העיר נקרא ‘אוונידה דל סול’. קוזקו, המכונה בפי אנשי התיירות המקומיים כ’בירת הגרינגוס’, מציעה מבחר רב של מוקדי בילוי, לתיירים הרבים הפוקדים אותה.

במרחק לא רב מהעיר מספר אתרים חשובים, אשר חלקם קשורים בתרבות האינקה, ובהם: שרידי מקדש-השמש סַקְסָוומאן, צ’וקאקייראו, המבצר האדום ‘פּוּקָה פּוּקָרָה‘, ועיירת השוק פִּיסַאק. אך מעל הכל נמצאת העיר האבודה, מאצ’ו פּיצ’ו, שהיא בלא עוררין, אחד היעדים האגדתיים באמריקה.

העיר נבנתה בבידוד מוחלט על-ידי אנשי האינקה, במעבה הרי האנדים, מוסתרת מעיני כל. תושביה נטשו אותה מסיבה שאינה ידועה וספורים על קיומה התגלגלו מפה לאוזן במהלך הדורות, עד אשר חוקר אירופאי, מלווה בנווט פּרואני, גילה את מיקומה המפתיע, בשנת 1911. ניתן להגיע למאצ’ו פּיצ’ו ב’דרך האינקה‘ המיתולוגית. זוהי הליכה של ארבעה ימים באחד המסלולים היותר נדיבים בנופי פלא. לקראת סיום מסלול ההליכה, נגלית לפתע, אל מול עיניהם המשתאות של הצועדים, מעבר לאחד העיקולים, העיר מאצ’ו פּיצ’ו המוסתרת בין קפלי ההר. בעלי רוח מעט פחות ספורטיבית, או מטיילים שעתותיהם קצרות, יוכלו להגיע לאגואס קליאנטס, שלמרגלות האתר, בנסיעה בת שלוש שעות, ברכבת.

בין קוזקו לבין אגם טִיטִיקָקָה משתרעים מישורי האלטיפּלנו, זרועים בכפרים עלובים שתושביהם האינדיאנים ועדרי הלאמות שלהם מסתובבים מרבית היום ללא תעסוקה. האגם עצמו, על גבול בּוליביה, נחשב למקווה המים הגבוה בתבל, שעליו מתקיימים חיי מסחר ותעבורה. העיר הגדולה והחשובה לשפתו של האגם נקראת פּוּנוֹ. על האגם מספר איים צפים, שהמפורסם שבהם הוא טָקילה. זהו אי שהקהילה החיה בו ניהלה בעבר חיים מטריארכלים אמיתיים. היום נדמה שהגברים הסורגים והנשים היוצאות לשדות, יורדים מהבמה ברגע שהתיירים נעלמים ומנהלים מאחורי הקלעים חיים הדומים לאלו של אזרחי פּרו האחרים.

מלבד האתרים המוכרים המוזכרים לעיל, המעוניינים יוכלו לשקול גם את מסלול ההליכה של ‘אוזנגטֶה’: זהו מסלול טרק סיבובי, יפה במיוחד, הנמשך כשבעה ימים. המסלול מתחיל ומסתיים בעיירה האנדית טינקווי ומוביל את המטיילים מסביב לרכס האוזנגטה, דרך שלוש נקודות של שיאי-גובה (שתיים מהן מעל גובה חמשת אלפים מטר) ולפיכך הכרחי להתאקלם לפחות שלושה ימים בקוזקו, או בישוב אחר בגובה זה, לפני היציאה למסע.

אִיקִיטוֹס היא עיר הג’ונגלים ותחנת המוצא למסעות על נתיב האמזונס. נקודה נוספת ממנה יוצאים לטיולים בג’ונגלים היא פּואֶרְטו מַלְדוֹנדו, הממוקמת על מזלג-הנהרות: ‘מדרה דה דיאוס’ ו’טמבופאטה’.

לקריאה פחות פּרקטית, אך כזו שתשרה מאווירתה של פּרו, כדאי לקרוא את ספריו של גדול סופריה של פרו, מריו ורגס יוסה. הבולטים שבספריו: ‘הָעִיר וְהַכְּלָבִים’, ‘הַדַּבְּרָן’, ‘שִׁבְחֵי הָאֵם הַחוֹרֶגֶת’ וְכֵן ‘חֲלוֹמוֹ שֶׁל הִקָּלְטִי’.