לָאוֹס

ללא מוצא אל הים, ללא מערכי שלטון מסודרים וללא השקעות גדולות של הכלכלות המערביות, לאוס היא אחת המדינות המדשדשות של דרום מזרח אסיה. זו הייתה יכולה להיות ארץ נואשת, אלמלא תושביה הבודהיסטים ואחיהם, בני השבטים, מפיחים בה חיים מלאי שמחה. כשבעה מיליון תושבים חיים בארץ המשתרעת מצפון-מערב לדרום מזרח, על-פני 236,000 קמ”ר. ללאוס גבולות יבשתיים ארוכים במיוחד עם תאילנד ממערב ועם וייטנאם ממזרח. מצפון שוכנת האימפריה הסינית, ומדרום נמצאת קמבודיה. בחלקה הצפון מערבי, לאוס גובלת עם בורמה. את מרבית הגבול עם תאילנד מסמן נהר המקונג, המהווה נתיב תחבורה בעל חשיבות עצומה.

לאוס היא ארץ הררית, בעיקר בחלקה הצפוני. ההר הגבוה ביותר Phou Bia מתנשא לגובה של 2,817 מטר. אזורים ניכרים משטח המדינה מכוסים ביערות צפופים. האקלים כאן טרופי והוא מושפע מרוחות המונסון עם שתי עונות בולטות: עונת הגשמים ממאי ועד אוקטובר והעונה היבשה מנובמבר עד אפריל. מאי מהווה את החודש החם ביותר בשנה. הדרום גשום באופן משמעותי בהשוואה לצפון.

הנה מספר עובדות הממחישות את היותה של אחת המושבות הצרפתיות לשעבר, ארץ בלתי מפותחת: אין רכבת בלאוס. רק מפלגה אחת מותרת על-פי החוק. תוחלת החיים הינה 56 שנים בלבד. כמעט שליש האוכלוסיה אינה יודעת קרוא וכתוב. עיר הבירה מזכירה בשעותיה התוססות את עפולה.

ויאנטיאן היא בירתה של הרפובליקה הדמוקטית העממית של לאוס. העיר קומפקטית ובעלת עניין מועט. ניתן להגיע לכאן יבשתית דרך ‘גשר הידידות‘ המחבר את לאוס עם תאילנד, או בטיסה לשדה-התעופה המקומי, המקושר, לבנגקוקלהאנוי, לצ’יאנגמאי, לקונמינג ולמספר מוקדים בתוך המדינה.

בשל אופייה הנינוח של העיר, אחת הדרכים הנעימות לתור אותה היא באמצעות רכיבה על אופניים. את הסיור כדאי להתחיל במוזיאון הלאומי. הסטוּפָּה של ‘פַה טַאט לוּאַנְג‘ בעבוריה הצפון מזרחיים של ויאנטיאן מהווה את האתר החשוב של בירת לאוס. כמו-כן שני מקדשים נוספים הראויים לציון: ‘סי סאקט’ ו’סוק פה לואנג’. זה האחרון, מוכר בזכות סאונת העשבים שלו. מחוץ לעיר, בכיוון הדרומי, מצוי פארק בודהה Xieng Khuan ובו מאות פסלים הינדיים ובודהיסטים.

בויאנטיאן שני מלונות בוטיק, בעלי ניחוח קולוניאלי: ‘גְרִין פּארק‘ ו‘סֵטָה פָּלַאס’. מטיילים המחפשים מסעדה בסגנון דומה ייהנו בוודאי במסעדת ‘לה סנטרל’. את עניין הקניות כדאי לרכז בשוק הבוקר ‘טאלאט סאו‘. שמו של השוק מטעה שכן הוא פעיל עד שעות הערב המוקדמות.

המחוז הצפוני ביותר במדינה נקרא פוֹנְגסָאלִי, וכך גם נקראת עיר הבירה של המחוז. זהו אזור מעבר הגובל הן בחבל יונאן אשר בסין והן בצפון וייטנאם, ובו חיים אנשי השבטים. פונגסאלי, כמו המחוז הדרומי יותר אוּדוֹמְסַאי, מהווים מוקד משיכה נפלא לטרקים. דרומית לישוב אודומסאי מצויה ‘מערת צ’ום אונג’ המצדיקה ביקור מיוחד.

על גבול בורמה ותאילנד, במחוזות לואנג נם תה ובוקאו, מתגוררים בני השבטים. זהו הצד הפחות מוכר של ‘משולש הזהב’. אלא שגם כאן גילו כבר את הפוטנציאל הגלום בתיירות האתנית. באזורי נם תה משוטטים עדיין מספר נמרים, ביערות העד.

לוּאַנְג פְּרָבַּאנְג (בשפת לאו, אין מבטאים את האות ר’) היא בלא ספק אתר התיירות החשוב ביותר בלאוס כולה. עד שנת 1975, עת הכריזה המפלגה הקומוניסטית על קץ עידן המלוכה, היוותה לואנג פרבאנג, במשך מאות שנים, את העיר המרכזית והחשובה של ממלכת לאוס. אתריה המופלאים של העיר ממוקמים על חצי אי, בסמוך לאפיקו של נהר המקונג ולצלה של ‘גבעת פוסי’. השילוב בין בתי עץ, אשר גגותיהם צבועים זהב, לבין מקדשי האבן הרבים, הוא אשר מקנה ללואנג פרבאנג את החן המופלא שלה.

ללואנג פרבאנג שדה-תעופה בינלאומי. ניתן להגיע לכאן בשייט רומנטי על המקונג מהגבול התאילנדי. כיעד בעל חשיבות כה גדולה הוקמה כאן תשתית משביעת רצון של בתי-מלון ומסעדות וכן של שירותי הדרכה המותאמים גם לתיירות ממוסדת. מסעדה מומלצת במיוחד: L’Elephant.

בין לואנג פרבאנג, הבירה הקדומה, לבין ויאנטיאן, הבירה החדשה, ממוקמת העיר הקטנה וַאנְג וִיאֶנְג, בירתם של התרמילאים. מטיילים ותיקים אשר ביקרו במזרח בשנות השמונים והתשעים, יוצפו כאן בסנטימנטים נוסטלגיים, שכן ואנג ויאנג מזכירה את תאילנד של אותם ימים. רחובה המרכזי של העיר הקטנה נראה כשחזור של הקאו-סאן הבנגקוקי של שנות השמונים.

מרבית המטיילים הישראלים עוצרים כאן באמתלה שזוהי חניית ביניים, או שהם מתכננים לערוך באזור מסעות אבובים וקאייקים, או טיולי אופנועים – כל זה אכן נגיש מאד בואנג ויאנג. בפועל, יושבים המטיילים במסעדות הקטנות, שותים ואוכלים, ונהנים משעות רגועות, במשך ימים ארוכים. ואין בכך שום פסול כמובן, שהרי האווירה פסטורלית ונינוחה.

במחוז Xieng Khouang, כ-400 ק”מ צפון-מזרחה לויאנטיאן, בנופים קרסטיים של גבעות והרים עטויי צמחיה ירוקה, מצוי ‘מישור הכדים‘ המסתורי. מאות כדים, במשקל המגיע לעתים לאלפי ק”ג לכד, פזורים במרחבים. הכדים, שאין איש יודע בוודאות כיצד הגיעו לכאן ולמה שימשו, עשויים רובם מאבן חול או מאבן שחם.

בתקופת מלחמת וייטנאם הפכה לאוס בכלל, והמחוזות הגובלים בוייטנאם בפרט, לזירת קרבות ואדמתה ספגה הפצצות יותר מכל ארץ אחרת. בעוד הקפיטלסטים והקומוניסטים, המלוכנים והמתנגדים להם, מתכתשים בינם לבין עצמם, הפכו בני לאוס האומללים לקורבנות של מלחמת אידאולוגיה, שלמרביתם לא היה בה חלק. כך, עד עצם היום הזה, מישור הכדים שוכן בשטח מצולק, בו עדיין קיימים שרידי פצצות.

דרומית לויאנטיאן, במה שנראה כמו צוואר המדינה, ניכר הנסיון לעורר את לאוס מנחשלותה ולהפוך אותה לארץ מתפתחת. ייתכן שתנופת הפיתוח נעוצה בפתיחתו של הגשר המחבר בין מחוז קָמוּאן, לבין נאקון פנום אשר בתאילנד. מדובר באזור שמשמש גם כמעבר אל הנפות הדרומיות יותר. העיירה Tha Khaek היא יעד בעל עניין מסויים.

העיר סוואנקט Savannaket, ממוקמת על שפת המקונג. מעל הנהר גשר נוסף המחבר בין לאוס לבין העיר התאיית מוקדאן. סוואנקט היא עיר בעלת צביון אסיאתי טיפוסי עם שרידים קולוניאלים, מהתקופה הצרפתית. אמנם היא נחשבת לשניה בגודלה במדינה, אך היא פעלתנית בהרבה מעיר הבירה. כדאי לשים-לב לסטופה הקדושה: תאט אינג הנג. מחוז סוואנקט, הוא המאוכלס שבין מחוזות לאוס. בתוך היערות הצפופים ממוקמת ‘שמורת פו שַׁאנְג הֶא’ המשמשת כתחנה מצויינת עבור צפרים.

הלאה מכאן ודרומה, בואכה הגבול הקמבודי, מורגשת השפעת ממלכת החמהר המפוארת. באזור צַ’מְפָּסַאק נרמזת תהילתה של אנגקור תום ושל מקדשי אנגקור. מספר מקדשים בסגנון זהה, פזורים במתחם המקדשים של ואט פו. יופיים של המקדשים, שאף זכו להיכלל ברשימת אתרי המורשת של אונסק”ו, מספק חוויה חשובה, אך במרחק 200 ק”מ, שעבירותם אולי מוטלת בספק, מצוי הדבר האמיתי: העיר סיאם ריפ ומקדשי אנגקור.

ממש בצמוד לגבול הקמבודי, הופך נהר המקונג לסדרת  האשדות Pha Pheng, המונעים שייט רציף מלאוס ועד וייטנאם. בין מפלי המים וזרועות הנהר משובצים איים רבים, במה שקרוי ‘סי פאן דון’, או בעברית: ‘ארבעת אלפים האיים’.

ניתן לשתף את המאמר