בזמן שהשמש שוקעת אל מצולות האוקיינוס האטלנטי, נשקף מן המרפסות של בתי-הקפה הוותיקים בכיכר המרכזית של מרקש, מראה מתעתע וחלומי של מאחזי עיניים ומספרי אגדות, מוקפים בקהל מהופנט המתנקז בכל שעות היום אל אחת הכיכרות התזזיתיות בעולם. הדג’מע-אל-פנה היא בעצם רחבה ענקית בעיבורי השוק הגדול, המשמשת כזירה של חזיונות וקסמים. ריח תפוזים ותבלינים מתערבב באוויר המעושן של הכיכר, בשעה שיושבי בתי הקפה צופים במתרחש תוך שהם לוגמים תה עם נענע בכוסות זכוכית אופייניות לעיר.

מַרקֶש, בירת הדרום של מארוקו, שוכנת למרגלות הרי האטלס, על צומת דרכים חשוב בדרך למדבר סהרה. העיר שהתברכה בעברה בקהילה יהודית מפוארת פתחה מחדש את שעריה למטיילים הישראלים. שדה-התעופה הבינלאומי מנרה, נמצא 5 ק”מ דרום-מערבה מהעיר. נסיעה העירה במונית תעלה פחות מעשרה דולר. האקלים של מרקש דומה לאקלים הישראלי ועונות השנה בהתאם. המטבע המקומי נקרא דירהם. כאשר בבאר-שבע השעה 12 בצהריים, במרקש השעה 10 בבוקר. הרכבת המקומית המצוינת, מחברת את העיר עם קזבלנקה ועם רבּט, פעמיים ביום.

מרקש מורכבת משני חלקים עיקריים: אזור ה-מדינה העתיק במזרח, והעיר החדשה, המכונה “גֶלִיז”, במערב. המְלַח, הרובע היהודי המיתולוגי, שוכן בדרום ה-מדינה. מתוך עשרות בתי-הכנסת ומבני הציבור ששימשו את הקהילה עד עליית מרבית היהודים לישראל בשנות השישים, לא נותרו אלא שרידים מועטים המעידים על החיים השוקקים שהתנהלו כאן בשכנות טובה, בדרך-כלל, עם האזרחים הערבים. הכניסה למלח מתבצעת מבּאבּ בּרימה, ליד ארמון בּאדיה. באופן טבעי השכונה מיושבת כיום בדיירים מוסלמים. בצמוד למלח ולמסגד הקסבּה, מצויים קברי הסעדינים המהווים מעין מאוזוליאום למשפחת השליטים. ליד הקברים שהוקמו על-ידי הסולטן אחמד מנסור במאה ה-16, נמצא גן מטופח ונעים. מבני הקבורה עצמם מקושטים בעיטורים עדינים. תיאור יוצא-דופן של העיר, נכתב על-ידי גורג’ אורוול, ברשימתו משנת 1939: “מרקש”.

המבנה הצר של הרחובות בחלק הישן של מרקש, מחייב הליכה רגלית מאתר לאתר ולכן בדרך מהמלח לכיכר דג’מע-אל-פנה, כדאי לעצור גם בארמון באהיה ובמוזיאון לאמנות דאר-סי-סעיד. אל השוק הענק אפשר להיכנס מתוך בּאבּ אל פתוח, בחלק הצפוני של הכיכר. זהו אחד הבזארים המרתקים בכל ארצות המאגרבּ, מתחרה לשוק המופלא של העיר פֶז. קשה מאד לנווט  במבוך הסמטאות, בין הרוכלים ובעלי-המלאכה, בין מוכרי המים והסבלים, בהמולה הגדולה, בלב לבּה של מרקש. כדאי אולי ללכת לאיבוד ופשוט ליהנות מזה. חלק ניכר מהשוק מקורה ודחוס, אזורים אחרים מוארים באור היום. בכל פינה אורבים לתיירים מדריכים מקומיים המציעים את שירותיהם באסרטיביות רבה. חמורים נושאים סחורות ואחריהם משתרכים נערים וצועקים “בּלאק, בּלאק” (זהירות, פנו דרך…) ברקע, מוצרי עור, צמידי זהב, מרבדים, קומקומים, גלימות ובדים ושפע תבלינים בצבעים עזים.

במעלה השוק, אחרי הרחוב של מעבדי העורות, מתבלט ביופיו בית-המדרש ללימודי קוראן ‘בּן-יוּסֵף‘. אולם התפילה המרכזי מקושט בטקסטים מכתבי הקודש, בצפיפות רבה, בכתב אומנותי. מן האולם יוצאים דרך שני מסדרונות מוצלים לחצר הגדולה והיפה. בקומה השניה, מקיפים את החלל שמעל החצר, חדרים קטנים ששימשו את מאות התלמידים הצעירים למגורים. כנהוג בחלק מהמוסדות במארוקו, גם בית המדרש ‘בן-יוסף’ סגור בפני מבקרים בשעות הצהריים.

מסגד הקוטובּיה המתנשא לגובה של 70 מטר, נחשב לאחת מיצירות המופת הארכיטקטוניות מתקופת תור הזהב של השליטים המוּרים. מבקרים שאינם בני הדת המוסלמית ייאלצו להתרשם מאוצרות המסגד רק במבט מבחוץ. הכניסה למוסלמים בלבד. המסגד נפגע בעת רעידת האדמה שפקדה את האזור בספטמבר 2023.

במורד רחוב סידי מיימון, הנמתח מן הקוטוביה, מפאר הבאב אגאניו את חומת העיר העתיקה. אפשר לשלב את הביקור כאן עם מסגד הקסבה והמלח. באב אגניו הוא השער היפה ביותר בחומה המקיפה את ה-מדינה לאורך של חמישה-עשר קילומטר. עד השתלטותם של הצרפתים על מרקש, היו ננעלים שערי העיר לקראת ערב ונפתחים רק למחרת בבוקר. בסמוך לשער מצוי החמאם המפורסם והאיכותי של מרקש. רצוי להזמין מקום מראש כדי ליהנות מטיפולי הספא של המקום.

בשכונות הגליז אין עניין רב מדי, למעט העובדה שניתן לצפות כאן בחיי היום-יום של תושבי העיר הבורגנים. בגליז מספר מרכזי קניות וגנים יפים שהבולט שבהם הוא גן מז’ורל . מחוץ לעיר, בכביש המוביל לקזבלנקה, נמצאת חורשת התמרים רחבת הידיים שמהווה מעין נווה-מדבר. החורשה התפרסמה בעבר כמוקד משיכה מצודד וישראלים ילידי מרקש זוכרים אותה מלאת חיים וירוקה, אלא שמחלות פגעו בעצי הדקל ועשירי העיר רכשו להם נחלות שכרסמו משטחה ומאז, “לה פלמרי” כפי שהיא מכונה, ירדה מגדולתה.

מלון המימונייה היוקרתי, אחד המלונות המוכרים והיפים באפריקה, מוקף בוסתנים ומהווה אתר תיירותי בפני עצמו. כתובת המלון בשדרות בּאב-ג’דיד, ליד החומה ובסמוך לקוטוביה. אמנם הריאד אל-קאדי פחות יוקרתי ופחות יקר מן המימונייה, אולם הוא בפירוש מלון מעולה, העונה על כל הדרישות של תייר ממוסד.  תרמילאים ומטיילים בעלי תקציב צנוע יכולים ללון במבחר הוסטלים נקיים.