מרחביה של אלסקה מתפרשים על שטח עצום. מימדיה כמעט ואינם נתפשים. די אם נחשוב שאלסקה גדולה פי 75 ממדינת ישראל ופי 3 מספרד למשל, כדי להבין עד כמה היא אינסופית – ואכן, אלסקה, המדינה הגדולה ביותר של ארה”ב, חולשת על-פני מיליון וחצי קמ”ר.

מיקומה הגיאוגרפי של אלסקה, הוא זה שמשפיע על דמותה, יותר מכל גורם אחר. מרבית חלקיה של המדינה משתרעים צפונה לקו הרוחב 60°, ואזוריה הצפוניים, אלו שנמצאים צפונה לחוג הארקטי, נושקים לקוטב. אלסקה מבודדת לחלוטין מארה”ב. היא גובלת עם מחוז יוקון אשר בקנדה ורק מיצר ברינג מפריד בינה לבין רוסיה. למעשה, זהו חבל ארץ שהשתייך בעבר לרוסיה ורק בעקבות מלחמת קרים, באמצע המאה ה-19, החליט הצאר אלכסנדר השני למכור אותה לאמריקאים, כדי לכסות על הוצאות המלחמה.

בהתאם למיקום הגיאוגרפי, גם האקלים קר באופן קיצוני. הארץ מכוסה שלג וקרח, החורף חשוך וגם ימי הסתיו והאביב קפואים. העונה המתאימה לביקור תיירותי, קצרה במיוחד, בעיקר למטיילים החפצים לצאת לסיורים בטבע הפראי. רצוי להגיע לכאן בין תחילת יוני ועד סוף אוגוסט, אם-כי גם מאי וספטמבר באים בחשבון. הקיץ, מלבד היותו נעים-מזג מאפשר למבקרים באלסקה, ליהנות גם מתופעת “שמש חצות” ומאור טבעי הנמשך אל תוך הלילה.

אמנם עיר הבירה היא ג’ונו אבל העיר הגדולה והמרכזית היא אנקורייג‘. שדה-התעופה הבינלאומי נמצא דרום-מערבית ממרכז העיר. אנקורייג‘ מהווה תחנת-בסיס ליציאה אל מרבית היעדים האטרקטיביים של המדינה – וככזאת היא תחנה נעימה – מאובזרת בכל מוקדי הבילוי הנדרשים. בתי-המלון והאכסניות, המסעדות והמזנונים וכן מרכזי-הקניות, כיאה לעיר אמריקנית טיפוסית, מאורגנים וזמינים. יש באנקורייג‘ מספר מוזיאונים ופארקים מעניינים, אבל עיקר העניין פה טמון בנופי ‘הרי צ’וגאש‘, המשמשים תפאורה נפלאה לעיר, ובאווירה הייחודית של המקום. רק המרכז למורשת הילידים והמוזיאון להיסטוריה ואמנות מצדיקים ביקור יזום ומתוכנן.

אלסקה מחולקת לחמישה אזורים: ‘המעבר הפנימי’, דרום-מרכז אלסקה, דרום-מערב אלסקה, ‘אזור התווך’, והצפון הרחוק.

את ‘המעבר הפנימי’ יוצרת שרשרת של פיורדים ושל איים, הפזורים מערבה להרי החוף ולהרי הרוקיס הקנדיים. “המעבר הפנימי” מהווה נתיב שייט, מן היפים על כדור הארץ. הבירה ג’ונו ממוקמת בחלק הצפוני של מחוז זה, למרגלות הר ג’ונו וליד תעלת המים העמוקים של גסטינו. מכאן ניתן לצאת לגיחות אל חלק מהאטרקציות המלהיבות של אלסקה הדרומית: האי המרשים אדמירליטי  ושמורת הדובים החומים, הפיורד הנפלא של Tracy Arm, בו חיים לוויתנים וכלבי-ים. שייט במעלה הפיורד שאורכו 45 ק”מ , נמשך כ-8 שעות. נהר טאקו בו ניתן לדוג דגי סלמון – ובעיקר הקרחונים המופלאים ובהם קרחון מנדנהול, אחד הקרחונים היפים באזור ובוודאי זה שהנגישות אליו, היא הקלה ביותר.

ג’ונו, היא גם תחנת היציאה לסיורים במפרץ הקרחונים. מטיילים בעלי-אמצעים יוכלו לתור את ההרים, המפרצים והאיים, ממבט-הציפור, באחד המסוקים המטיסים תיירים מג’ונו אל מעבה הקרחונים. פשוטי-העם יסתפקו בהליכה רגלית, בשבילים המסומנים, המובילים אל אותם יעדים ממש.

גם סִיטְקָה מוקפת נופים פוטוגנים במיוחד. זוהי עיירה יפהפייה החוסה לצלו של הר געש ‘אדקומבּה‘ מחד, ומצויה בטווח שייט קצר לאיים מיוערים מאידך. סיטקה משמרת את המורשת של מייסדיה הרוסיים ויש בה כנסיה רוסית אורתודוכסית עם כיפות-בצל, שלא היו מביישות כנסיות דומות במוסקבה.

שתי נקודות ראויות לציון, בהן חולפות המעבורות בדרך אל ‘אי הנסיך מויילס‘, הן פטרסבורג, המכונה גם ‘נורבגיה הקטנה’ ורנגל. הישוב קֵצִ’יקַאן אינו ראוי רק לציון אלא גם לביקור. לא זו בלבד שזהו מרכז היסטורי לשימור התרבות של הילידים, מכאן גם יוצאים הסיורים אל הפיורדים עוצרי-הנשימה: Misty Fjords. המלון החביב ‘קייפּ פוקְס לודג‘ מעניק אווירה מיוחדת לשוהים בו, וגם תצפית יפה על האזור.

מחוז דרום-מרכז אלסקה, שהמעבר הפנימי מהווה שלוחה שלו, הוא המחוז המיושב ביותר באלסקה ובו שוכנת גם אנקורייג‘. חצי-האי קנאי, במרחק של שעת נסיעה אחת בלבד מהעיר הגדולה, הוא אחד האתרים הפופולאריים של המדינה. בקצה המרוחק של חצי-האי נמצאת עיירת הדייגים הומר, שהפכה זה מכבר מושבה לאומנים וליאפים צעירים. זה המקום המועדף עבור דייגים המעונינים ללכוד ברשתם דגי פוטית (הליבוט).

סוארד-Seward, סוֹלדוֹטְנָה ועיר קטנה בשם קֵנַאי, הם ישובים נוספים באזור, כולם חביבים להפליא, כולם מתאימים למרגוע, לתצפית על נופי הקסם ולדייג של סלמונים מכל הזנים והסוגים.

מיצרי-הים של הנסיך וויליאם, מזרחית לחצי-האי קנאי, הם שילוב מופלא של פיורדים החודרים אל מורדותיהם המושלגים של ההרים, וכן קרחונים שגיבים ויערות גשם שפולטים הרבה חמצן. כחול צלול ולבן בוהק מתערבבים כאן והופכים לתמונת-נוף שנראית כמו גלויה קיטשית מדי… הישוב ממנו עורכים סיורים אל מיצרי המים, נקרא ואלדז.

דווקא האיים הנספחים למחוז של דרום-מערב אלסקה, הם שהופכים אותו למרתק כל-כך. מתוך היבשה נשלחת רצועה של איים, שכאילו חופנת את ים ברינג מדרומו וחוצצת בינו לבין האוקיינוס השקט. זוהי שרשרת האיים האלוטיים. האיים שהיו בעין-הסערה של קרבות עקובים מדם, בין היפנים לאמריקאים, במהלך מלחמת העולם השניה, משמשים היום כמרכז ענק לסחר בדגים. עבור התיירים, האיים האלוטיים הם יעד מצוין למסעות שיוט ואילו לצפרים, זהו מוקד משובח במיוחד לתצפיות על בעלי-כנף. הישוב המעניין ביותר באזור זה, נקרא אנאלסקה.

קודיאק, כ-400 ק”מ דרומה לאנקורייג‘, בקו אווירי, הוא האי השני בגודלו בכל ארה”ב (אחרי האי הגדול של הוואי). האי שוכן במפרץ אלסקה ועיקר פרסומו נובע מעצם היותו בית טבעי לדוב החום. אבל מלבד הדובים, נצפים בשמורות המקומיות גם סמורים, עטלפים, שועלים, דישונים, סנאים ועוד…וכמובן שזהו גן-עדן נוסף לצפרים, בעיקר בהתחשב בעובדה שזהו אחד המקומות הטובים בעולם לתצפת על נשרים.

הפארק הלאומי דנאלי עם הר מקינלי שבתחומיו, הוא האתר החשוב של אזור-התווך של אלסקה ואחד היעדים המבוקשים במדינה כולה. ככל שהרשויות הנוגעות בדבר טורחות להדגיש בכל הפרסומים שבשמורה אטרקציות נוספות מלבד ההר, כך התיירים משתכנעים פחות ונוהרים – רובם ככולם – כדי לחזות בפלא הזה ששמו מקינלי. אגב, רשמית שמו של ההר שונה ל”הר דנאלי”, אבל מרבית תושבי המקום עדיין מכנים אותו כהר מקינלי. כדי לראות קרחונים ושמורות טבע עם דובים, אפשר היה להסתפק בביקור ב’מעבר הפנימי’, או בחצי האי קנאי…הר מקינלי מתנשא לגובה של 6200 מ’ , מעל פני-הים – והוא נחשב להר התלול ביותר בעולם ואחד הקשים לטיפוס.

העיר הראשית במחוזות הצפוניים של אלסקה היא Fairbanks. התפתחותה המהירה של העיר במהלך המאה ה-20, בשנים בהן כרו פה זהב, ובעיקר בתקופת השיא, בה האזור סיפק כמויות אדירות של נפט, הפכה אותה לעיר השניה בחשיבותה, בכל אלסקה. בעת השהות בעיר, כדאי לבקר במוזיאון הצפון. שדה-התעופה המקומי שוכן ארבעה ק”מ דרום-מערבית לעיר. אפשר לטוס מפה לערים המרוחקות של אלסקה ולאנקורייג‘ וכן לעיר סיאטל.

בצפון-הרחוק, מעבר לחוג הארקטי, חיות עדיין קהילות של אינאוטים. במסגרת התקינות-הפוליטית הנהוגה בארה”ב, נמחק כמעט לחלוטין, השימוש במינוח הרומנטי: ‘אסקימואי’, שפירושו המילולי: ‘אוכלי בשר נא’ – וכעת יש להשתמש בשם ‘אינואיט‘. מטיילים שקראו ספרי הרפתקאות בימי נעוריהם, עלולים להתאכזב כאשר יגלו שאין בסיס עובדתי למיתוס הידוע: האסקימואים אמנם מארחים חביבים במיוחד, אך הם אינם מעניקים את נשותיהם לזרים, גם לא כמחווה ללילה אחד. 

קהילת האינואיט הגדולה ביותר מתגוררת בישוב הצפוני Barrow. אפשר לצפות כאן בציד לוויתנים ובחיי היומיום של האנשים, שכבר מזמן לא חיים באיגלו. השמש הזורחת בבארו, בכל שנה בעשירי למאי, שוקעת רק בשני לאוגוסט… ובין לבין, אור יום מלא מאיר את האזור.