העיר היפהפיה הנגזו משתרעת על-פני האדמות הפוריות של דלתת נהר היאנג-צה, בקצהו הדרומי של המפעל ההנדסי ההיסטורי: “התעלה הגדולה“. הסינים נוהגים לייחס למרקו פולו את הקביעה הנחרצת: “הנגזו היא בלא ספק העיר המעודנת והמהוללת בעולם”. האקלים הסובטרופי תורם לאופייה המגוון של העיר ולתפאורה יוצאת דופן, אשר הפכה את הנגזו לאחד מאתרי התיירות הפופולריים של סין. העיר ידועה הן בזכות ייצור המשי המזוהה עמה, הן בזכות מטעי התה המקיפים אותה. היא גם מרכז קולינרי יוצא מהכלל, או כפי שמכנים אותה תושביה: “ארץ האורז והדגים”. הנגזו מהווה את אחת משבע הבירות העתיקות של האימפריה הסינית. כיום היא בירתו של מחוז ז’הג’יאנג  והיא שוכנת כ-180 ק”מ דרומית-מערבית לשנחאי.

נמל התעופה הבינלאומי של הנגזו מצוי כ-27 ק”מ מזרחית למרכז העיר והוא משרת את התיירים המבקרים בהנגזו, כמו גם את אלו המבקרים בסוּדְג’ו, השכנה מצפון. תחנת הרכבת העירונית ממוקמת במרכז העיר, בין הנהר לבין האגם. עשרות רכבות מהירות יוצאות בכל יום מהתחנה לכיוון שנחאי. משך הנסיעה בין 45 דקות ל-58 דקות. קיימות רכבות רבות נוספות, אך לא כדאי להשתמש באלו מהן שאינן מהירות. רכבת מהירה אחרונה יוצאת בשעה 22:26. מחיר כרטיס ברכבת המהירה לשנחאי כ-18 דולר אמריקאי, במחלקה ראשונה. הנגזו נהנית כאמור, מאקלים סובטרופי מתון עם ארבע עונות שנה מובהקות. החורף קר ויבש, הקיץ חם, גשום ולח. כמו במרבית האתרים של מזרח סין, גם לכאן עדיף להגיע באביב או בסתיו. פריחת הדובדבן מתרחשת בכל שנה בסוף חודש מארס, או בתחילת חודש אפריל.

‘האגם המערבי‘ מהווה את האתר בה’ הידיעה של הנגזו. המקום הוכרז כאתר מורשת של אונסקו כבר בשנת 2011. למעשה האגם הוא לב-לבה של העיר. הוא מוקף גבעות משלושה צדדים, ואילו רחובות ובנייני הכרך נושקים לגדתו המזרחית. בימי קדם כינו הסינים את האזור סביב האגם המערבי, כארץ של יופי משכר. הגבעות המקיפות את האגם מכוסות בעצי ערבה, עצי שזיף, אפרסק ודובדבן, בשיחי היבּיסקוס ומגנוליה, וכמובן במטעי תה. אמנם פריחת הדובדבן זכתה לתהילה כלל עולמית (בזכות ה’סָקוּרָה’ היפנית), אך עבור תושבי המקום, פריחת האפרסק, הנמשכת החל מסוף פברואר ועד סוף אפריל, היא זו שנחשבת ליפה ביותר. האגם מחולק למספר מקטעים באמצעות סוללות עפר עתיקות, שהפכו במהלך הדורות למעין משעולי הליכה מוקפים בצמחיה עבותה. המשעול המרשים והפופולארי ביותר נקרא ‘סוללת סו‘ והוא משמש כנתיב נפלא לטיולים רגליים, או לרכיבה על-גבי אופניים. בתוך האגם שטות ספינות וסירות בגדלים שונים. בעונת האביב כאשר רבבות תיירים גודשים את האתר, מומלץ לערוך את השייט, בשעות הבוקר המוקדמות.

בקצה הדרומי של ‘סוללת סו’ נמצאת בריכה ציורית, ובה דגי זהב. הבריכה המכונה גם ‘בריכת הדג האדום‘ מוקפת בפרחי אדמונית. בימי הקיץ פורחים בתוכה פרחי לוטוס. מכאן, במרחק הליכה קצר, כדאי לבקר ב’פּגודת לֵייפַנְג‘. בשכנות לפגודה בעלת חמש הקומות, שוכן מוזיאון האמנות המחוזי. מוזיאון מעניין במיוחד ממוקם בפינתו הדרום מערבית של האגם. מדובר במוזיאון התה. האי הגדול ביותר בתוך האגם המערבי זכה לאחד מאותם כינויים פיוטיים שניתנו על-ידי משוררים סינים קדומים: ‘אי שלושת הבריכות מהן משתקף הירח‘. המקום הפך לסמלו של האגם המערבי כולו והוא אף מופיע על שטר הכסף של יואן סיני אחד. האי מעניין במיוחד בחודשי הסתיו, בלילות ירח מלא, כאשר הוא מואר בפנסים ובנרות.

בכל ערב נערך על במה בתוך האגם מופע מסידרת מופעי Impression, וממש כפי שמופעים מאותה סידרה מושכים אליהם קהל רב ביאנגשו שליד גווילין, או בהר הדרקון בחבל יונאן, גם כאן ה-‘ווסט לייק אימפרשן’ נוחל הצלחה גדולה. שמורת הביצות האורבנית Xixi, המשתרעת על-פני 10 קמ”ר, נחשבת לתופעה אקולוגית יוצאת-דופן, וגם אם היא דורשת שייט בסירת מנוע, או נסיעה ברכב של כחצי שעה מאזור האגם, כדאי להתעקש על ביקור במקום.

‘לִינְג-יִין‘ הוא המקדש הבּודהיסטי המפורסם ביותר של הנגזו. המקדש נבנה לראשונה באמצע המאה הרביעית לספירה, אך מאז נהרס ונבנה מחדש מספר פעמים. במרבית התקופות שימש המקום כמנזר. בימי השיא שלו, שהו בלינג-יין מעל 3,000 נזירים. המתחם הקרוי  ‘אולם ארבעת מלכי גן-עדן‘ הוא לא פחות מאשר מרהיב. בולט בתוך האולם  פסל של סידהרתא גאוטמה (סאקיאמוני), המתנשא לגובה של 20 מטר. בסמוך למקדש לינג-יין, בשיפולי הגבעות, חבויים פסלי בּודהה שגולפו ביד אמן, בתוך נקרות ומערות. ממש מאחורי מקדש לינג-יין, מצויה תחנת רכבל המובילה אל הפסגה הצפונית ‘בֵּיי גָאוֹ פֶנְג’, ממנה תצפית נהדרת על האגם המערבי.

מבין השטחים הירוקים והנרחבים העוטפים את העיר, פּארק Taiziwan שמשתרע דרומית לסוללת סו, הוא אולי הפארק המרשים והיפה ביותר, שכן שבילים צרים החוסים לצלם של עצים עבותי צמרת, מתפתלים בין אגמים ובריכות דגים, בין מדשאות ובין גני פרחים. מוזיאון המשי שוכן ממש בשיפולי הפּארק. המוזיאון עתיר במוצגים והוא מצדיק ביקור בן חצי שעה לכל הפחות. שלושה ק”מ דרום מערבית לאגם, על מורדות גבעת יואלון, יושבת ‘פּגודת שש ההרמוניות‘ המתומנת, וצופה על אפיק נהר צ’יאנטאנג. בסמוך לפּגודה חבויים מסלולי הליכה החולפים על-פני טרסות ועל-פני מבני דת קטנים, המוקפים פסלים ופעמוני תפילה. ניתן לטפס למעלה הפּגודה. מומלץ לצעוד מאזור הפּגודה במשך כ-40 דקות לכיוון עמק Huapo, עד ל’מעיין הנמר החולם‘.

בחלקה ההיסטורי של הנגזו בולט המדרחוב צי’נגהפנג. הבתים העתיקים ברחוב מייצגים את הארכיטקטורה מימי שושלת מינג (המאות ה-14 ועד ה-17), אם כי הרחוב זכה לתהילה דווקא בימי שושלת צ’ינג, השושלת הקיסרית האחרונה, שנפלה בשנת 1911. את קומת הקרקע של מרבית המבנים הסבו למסעדות ולבתי-תה, או לחנויות המושכות אליהן המוני תיירים סינים. מטיילים מישראל יוכלו להתעניין כאן בתרופות הנמכרות בבתי-מרקחת מסורתיים וכן באריזות תה הנמכרות בכל פינה. במרחק הליכה קצר מהמדרחוב מצויה פנינה אמיתית שאין להחמיץ. ואמנם, הביקור ב’אחוזת הוּּ שוּאֵיַאן‘ שהיה סוחר אגדי, מהווה חוויה מרתקת.

במעבה מטעי תה מוריקים, בשיפוליה המערביים של הנגזו, שוכנים מספר כפרים אשר סופחו זה מכבר אל העיר והפכו לאתר תיירות מן המעלה הראשונה. המוכר מבין כפרים אלו נקרא לונגג’ינג, או בתרגום לעברית: ‘מעיין הדרקון’ ועל שמו קרוי האזור כולו, כמו גם התה המופק במטעים המקומיים – ‘תה מעיין הדרקון‘, הנחשב לתה הסיני המשובח ביותר. אמנם החנויות ובתי-התה המקומיים סובלים ממסחריות-יתר, אולם עדיין נותר כאן הקסם הרומנטי של ימי העבר. כך או כך טעמו של התה מעולה.

תחקיר וכתיבה: חגי להב. 

אנחנו מתמחים בתכנון טיולים פרטיים לארצות אסיה.