בֵּית בֶּן-יַעֲקֹב

בית בן-יעקב (יעקבסון) – רחוב הירקון 36.

בשלט שהציבה עיריית תל-אביב בכניסה לבית ברחוב הירקון 36, נרשם כי זהו ‘בית יעקבסון’ אשר נבנה בשנת 1925. אלא שבני משפחת יעקבסון שהקימו את הבית, עיברתו את שם משפחתם לבן-יעקב שנה קודם לכן, ועל-כן ראוי יותר השם ‘בית בן-יעקב’. המגרש עליו בנו בני המשפחה את הבית נמצא בשכונת גאולה-זריפה, דרומית לאדמות אמין-נסיף ולשכונת ‘מאה שערים’ ובמרחק של 150 מטר מחוף הים.

האחים משה ואברהם בן-יעקב הם שרכשו את המגרש בכספו של אביהם רפאל יעקבסון. השניים עלו ארצה מביאליסטוק בשנת 1921. האחים שכרו את שירותיהם של צמד המהנדסים הנרי ליברסון וליאון פיינשטיין, כדי שיבנו עבורם מבנה בן קומה אחת, בסגנון אקלקטי, האופייני לאותה תקופה. מסיבות לא ברורות משה פרש מן הפרוייקט המשפחתי ועיקר הטיפול נותר בידיו של אברהם. לקראת סיום הבניה, בשלהי שנת 1924, הגיעו ארצה גם הוריו של אברהם, רפאל ובלומה, ביחד עם אחותו צלה.

בשנותיו הראשונות שימש הבית למגוריהם של ההורים והאחים לבית בן-יעקב, אבל כבר בשנת 1930 נקרא האדריכל פנחס היט כדי להוסיף קומה לבית ולהרחיב אותו לכדי שמונה דירות – ארבע דירות בכל קומה. באותה תקופה הכיר אברהם את יהודית בת זלמן ויוכבד רטמן, שהייתה צעירה ממנו בעשר שנים ונשא אותה לאשה. לפרנסתם, הקימו יהודית ואברהם גן ירק ורפת, בחצר הבית, ומכרו לשכניהם ירקות ותוצרת חלב.

הרפת פעלה במשך 18 שנה עד שהפכה למטרד תברואתי. כך כותב בן-יעקב למחלקה הטכנית בעירייה, במארס 1947:

משנת 1929 הורשיתי על ידי העירייה ומשרד הבריאות להקים בחצר ביתי ברחוב הירקון רפת. התפרנסתי ממסירת החלב ותוצרתו בביתי. בזמן האחרון התבקשתי על ידי העירייה לחסל את הרפת. את הרפת חיסלתי, לעומת זה נשארתי בלי פרנסה. לכן אבקשכם להרשות לי לסדר אצלי מזנון ‘תנובה’. אני מצרף לבקשתי זו הסכמת אגודת ‘תנובה’ לפתוח מזנון בביתי. נא לשים לב שאני בעל משפחה גדולה ואין לי אמצעים, בייחוד בזמנים האלה, לסדר את זה במקום אחר.

עם הוספת הקומה העליונה בשנת 1930, הושכרו חלק מהדירות לדיירים זרים. בשתי הדירות בקומת הקרקע – אלו הפונות לכיוון הים – גרו ההורים בלומה ורפאל בדירה הצפונית, ואילו האחות צילה ובעלה אברהם גולדברג, ביחד עם שלושת ילדיהם, גרו בדירה הדרומית. בחלק העורפי של הבניין, גרה משפחת בן-נעים ובדירה השכנה גר בגפו, יצחק פולישוק, שהיה קצב במקצועו וצעד בכל בוקר מספר דקות אל מקום עבודתו בשוק הכרמל.

בחלקה העורפי של הקומה העליונה הייתה תחלופת דיירים במהלך הדורות. בין היתר גרו כאן משפחות שוורצמן וראוכרברג, ומאוחר יותר גם משפחת שצ’ופק. בחזית העליונה, מעל הדירה של צילה ואברהם גולדברג, גרו יהודית ואברהם בן-יעקב, וילדיהם: ורדי בן-יעקב (2007-1933) שהפך לעיתונאי בעיתון ‘מעריב’ והיה נשוי לפזמונאית שמרית אור, רפאל בן-יעקב (2020-1936) ויוכי בן-יעקב (2015-1946), לימים, הפסיכולוגית ההתפתחותית, יוכי בן-נון.

הדיירים הבולטים והצבעוניים של הבית, היו בלא ספק אלו שגרו בדירה הסמוכה לדירתם של יהודית ואברהם: המנצח הנודע מרדכי גולינקין (1963-1875) ואשתו השניה, זמרת הסופרן מרים רפ-ינובסקה. כיום, שמו של גולינקין כמעט נשכח, אבל הוא האיש שהקים את האופרה הראשונה בארץ ישראל והיה לאחת הדמויות הנערצות על ציבור חובבי התרבות בתל-אביב. כך למשל נכתב עליו בעיתון ‘המשקיף’, ב-22 בינואר 1941:

איש רב פעלים הוא גולינקין. במקלו עבר על עשרים אופּרות, על במת ארצנו. על אף הקשיים הכספיים וכל יתר אבני הנגף והמכשולים ששמו על דרכו הוא פועל כל ימי חייו למען התפתחות האופרה הארצישראלית. הצגת פאוסט הייתה הפגנה אמנותית חזקה. בתור פאוסט הופיע הזמר פלדמן. הוא למד תורה מפי מורו גולינקין, ונראה כי הצליח ללמוד הרבה. מר גולינקין הצליח שוב לתת לקהל הצגה יפה לפי המושגים האירופאים.

דירתם של גולינקין ושל רפ-ינובסקה שימשה למפגשים של נגני האופרה ולאירוח חוגי זמרה. עיתון ‘הארץ’, 2 בפברואר 1948: “מ. גולינקין מזמין את כל המועמדים שנרשמו למקהלת ‘תאיס’, לביתו, רחוב הירקון 36, מחר בשעה 7.00 בערב (גברות 7, גברים 8).”

לאחר מותו של אברהם בן יעקב, בנובמבר 1965, הטיפול בבניין עבר לידיה של אשתו יהודית, שגרה בדירתה עד אמצע שנות ה-90. היא נפטרה בשנת 1999. בחלוף כמעט 90 שנה מאז הוקם, מצבו של ‘בית בן-יעקב’ חייב שיפוץ ושימור. משרד האדריכלים ‘בר אוריין’ ביצע את העבודות בין השנים 2019-2015 באופן המכבד את המבנה ההיסטורי ומשחזר את המראה הקדום שהיה לבית.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.

בית בן-יעקב מיד לאחר הקמתו. בצילום נראים בני משפחת יעקבסון (בן-יעקב) כשהם עומדים ברחוב הירקון, בחזית הבית. מצד שמאל, אברהם בן-יעקב. לצדו, ההורים בלומה ורפאל. מצד ימין, צלה ובעלה אברהם. צלם לא ידוע, מתוך אוסף הצילומים של יוכי בן-נון.