בית ישעיהו ליפשיץ – רחוב גאולה 44.

ישעיהו ליפשיץ, המכונה שעיה, היה קבלן בן 52 כאשר התיישב בשכונת ‘גאולה זריפה’ עם אשתו שרה. השניים גרו בשכירות בבית קטן על המגרש עליו יקום בהמשך הבניין ברחוב גאולה 44, אלא שבעטיו של המנהג שהתקבע עוד בתקופת השלטון התורכי, ולפיו על הדיירים לפנות דירות בראש חודש המוחרם, מצאו עצמם הליפשיצים ללא קורת גג. שעיה שנקלע למצוקה, שלח מכתב בקשה לעירייה כדי שיתירו לו לבנות צריף מגורים. בפברואר 1922 מתקבלת התשובה: “בתשובה לבקשתו הננו מתכבדים להודיע לו אף כי בדרך כלל אין להרשות שום בניין של צריף ברחוב אלנבי, בכל זאת בהתחשב עם המצב המיוחד של כבודו עם בני משפחתו הנמצאים בלי מכסה בימי החורף, החלטנו להרשות לכבודו להקים צריף על מגרשו בתנאי א) שהצריף יהיה בפנים החצר ומרוחק מחזית הרחוב. ב) שכבודו יסדר לו בית כבוד על פי ההוראות של המחלקה הסניטרית. ג) הרישיון המוחלט צריך להתקבל מאת הארדיכל מגידוביץ. ד) הצריף יהיה רק לדירה.” בסעיף ד’, הכוונה היא שהצריף ישמש למגורים בלבד.

ב-22 באוגוסט 1924 מכרה עיריית תל-אביב לישעיהו ליפשיץ את המגרש עליו עמד הצריף, ברחוב גאולה, פינת אלנבי, בסכום של 200 לירות מצריות. תחילה ביקש ליפשיץ לשכור את שירותיו של האדריכל יהודה מגידוביץ’ כדי שיבנה עבורו בית בן שלוש קומות, אבל השניים לא מצאו שפה משותפת, וזמן קצר אחר-כך פנה ליפשיץ לאדריכל אלכסנדר לוי, שבנה באותה עת את ‘בית הפגודה’ המפורסם והוא זה שחתום גם על מספר בתים מונומנטליים ברחוב אלנבי. לוי תכנן במקרה זה מבנה הבנוי עם חומרים ארץ-ישראליים, אבל קישט אותו בעיטורים אירופאיים קלאסיים. כיום, לאחר מאה שנים של שינויים ותוספות נראה הבית כגיבוב של סגנונות, אבל במקור הוא נבנה בצורה אחידה ואסתטית.

שרה ושעיה ליפשיץ נטו לזלזל בחוקי הבניה וברישיונות. לא אחת הם התעמתו עם פקידי העיריה. בקומה אשר במפלס הרחוב התיר הרישיון שקיבלו פתיחת ארבע חנויות, אבל השניים ניסו להשכיר באותה קומה גם חדרים לצורך מגורים. הם אף סגרו מרפסות בקומות ב’ וג’ והפכו אותן לחדרים נוספים בדירות הקיימות, ללא אישור. במכתב ארוך ששולחת שרה לעירייה, בשנת 1934, היא כותבת בין היתר: “…הנני להפנות את תשומת לבכם לכך שפינת רחוב גאולה הייתה שייכת לי והעיריה הפקיעה את חלק המגרש לשם סלילת הכביש, ובמקום פיצויים שלא נתנו לי, הרשו לי לבנות יותר.”

בסוף שנות ה-20, בעת המשבר הכלכלי הגדול, התקשו בעלי הבית להשכיר את שטחי המסחר ואת דירות המגורים, אבל עם הגעתם של העולים הרבים מגרמניה וממזרח אירופה בשנת 1933, ראו בני המשפחה כיצד המבנה מניב עבורם פירות. מפעם לפעם הציעו דירות להשכרה באמצעות מודעות בעיתונות. כך למשל ביולי 1935 (עיתון ‘הארץ’): “דירה מרוהטת בת 3-2 חדרים, מטבח וכל הנוחיות לחודשי הקיץ. מראה נוף יפה פונה לים ותשלום חדשי לא גבוה. לפנות לגב’ ש. ליפשיץ, רחוב גאולה 44.”

בעשרות השנים הראשונות לאחר הקמת הבניין, הייתה המספרה של יהושע בוגרד מזוהה עם המקום. בוגרד שהיה ידוע כאיש מסודר וקפדן גר עם אשתו יפה ברחוב יונה הנביא והיה מגיע למספרה בכל בוקר בדייקנות מרובה. אין פלא אם כך שהתפטרותו של ספר שכיר שהועסק אצלו, בהתראה של שבועיים בלבד, הכעיסה אותו מאד. הוא החליט להביע את מורת רוחו בדרך מקורית כאשר פרסם מודעה קטנה בעיתון ‘דבר’ (נובמבר 1935), שבה הודה לעובד על כך שהתפטר וגם הודיע לו שאין צורך לבא יותר לעבודה ושהוא מוותר לו ימי העבודה הנותרים: “אני מודה למר חיים ויגדרהויז שהוא מתפטר מעבודתו במספרה שלי, רחוב גאולה 44, ועל זה שהוא מודיע לי בשבועיים קודם. הנני להודיע ברבים שאני מקבל את התפטרותו ומוותר לו גם על שבועיים. בכבוד רב, יהושע בוגרד.” המספרה פעלה ברציפות כ-35 שנים.

באותה תקופה, אמצע שנות ה-30, כבר נוספו לבניין ספיחים והרחבות. מי שמונה הפעם להשגיח על העבודות היה זאב ברלין, בנו של האדריכל הנודע יוסף ברלין. ב-1938 עברה לכאן חנות ‘מעדנים’ מרחוב נחלת-בנימין, שלפי השלטים מכרו בה: “כל מיני מעדנים, נקניק וכל מיני קונסרבים בשר.” באותה שנה נפתחה בסמוך לחנות המעדנים, המכולת של בנימין מיכלין. שנתיים מאוחר יותר הסב מיכלין את ייעודה של המכלת והפך אותה לבית קפה בשם ‘הסוס הלבן’. ב-1946 רכש יוליאן קוילצקי את בית הקפה ממיכלין והפך אותו למסעדת ‘נהריה’.

בשנת 1941 חויבו בעלי הבית לבנות מקלט בביתם. מפקח שביקר במקום ציין שסך-הכל עובדים 13 איש בקומת החנויות ואילו בשתי הקומות העליונות מתגוררים שבעה דיירים בלבד. ישעיהו ושרה ליפשיץ חיו עד יומם האחרון בבית ברחוב גאולה. הוא נפטר ביוני 1945, בגיל 77. והיא נפטרה בדצמבר 1953, בגיל 74. לבני הזוג היו שלושה בנים: צבי, זאב ואברהם, וכן בת אחת, בתיה. בתיה שנישאה, בנישואין שניים בשנת 1947 לשמואל פרץ, היא שקיבלה על עצמה את הטיפול בבניין שירשה מהוריה לאחר מותם.

מלבד המספרה של בוגרד גם החנות לעבודות חשמל מקצועיות ‘מיקרו’ הפכה למזוהה עם ‘בית ישעיהו ליפשיץ’. החנות שמייסדיה היו חיים ובן-עמי רוט שרדה את תהפוכות שוק החשמל והייתה פתוחה לקהל במשך 40 שנה. בשנות ה-50 גרו כאן יפה וישראל ויזן בקומה ג’. השניים ניהלו חנות פרוות בבניין. כעבור מספר שנים התעורר סכסוך בינם לבין בתיה פרץ בנוגע לגודלו של חלון הראווה שהציבו. העניין הגיע לכדי חילופי מכתבים בהם היו מעורבים עורכי-דין. כהוריה, גם בתיה פרץ לא נמנעה מעימותים. ב-1963 הסתכסכה עם רומה וזכריה צדוק שהחזיקו מסעדה בחזית הבית.

דמות נוספת שהטביעה את חותמה והפכה לחלק מכובד בתולדות המקום היא זו של פנחס משעניה. האיש שעד אז התפרנס ממכירת מוצרי מזון בשוק לוינסקי פתח כאן את החנות לספרים משומשים ‘בּיבּליופיל’, למרות שלפי עדותו, הוא עצמו לא קרא מעולם ספרים. עד מהרה נודעה החנות בקרב קוראי הספרים בעיר. משעניה אמנם לא בא מרקע ספרותי, אבל הוא היה איש שיווק מעולה והתחבב על קהל הקוראים. ‘בּיבּיופיל’ נעשתה למעין ספריה בתשלום. מי שרצה יכול היה להחזיר ספר שרכש בחנות ולקבל תמורתו זיכוי של חצי מסכום הרכישה לטובת הקניה הבאה. שיטה זו עודדה את הלקוחות לשוב אל החנות פעם אחר פעם. פנחס משעניה נפטר במארס 2021, בגיל 83. 

הבית ברחוב גאולה 44 מוזכר בספרה של נאוה מקמל-עתיר “הנערה במרפסת ממול”, בהוצאת ‘ידיעות אחרונות’. כיום ניתן למצוא במקום את ‘קפה שרויטמן’ שהחליף את ‘קפה שלג’ אשר נסגר זמן מה לאחר שפרצה מגפת הקורונה.