בית הפגודה – רחוב נחמני 20, פינת מונטיפיורי 43. 

‘בית הפגודה’, ביחד עם ‘מלון נורדוי’ ברחוב נחלת בנימין, הם שני הבניינים שמייצגים את האדריכלות האקלקטית של תל-אביב, במלוא הפאר והיופי. ‘בית הפגודה’ שצופה על כיכר המלך אלברט, יושב על מזלג הרחובות נחמני ומונטיפיורי, ונושק לפתחו של רחוב מלצ’ט. האדריכל אלכסנדר לוי הוא זה שתיכנן את הבית עבור משה-דוד בלוך, בשנת 1924. לוי לקח במקרה הזה את המושג אקלקטי (לקטני) עד הקצה כמעט: על הגג מונחת מעין פגודה אסיאתית, עמודים דוריים דמויי מקדש יווני תומכים במרפסות ובכרכובים, קשתות אוריינטליות מעטרות את החלונות, וכל זה בנוי בקווים אירופאיים נקיים. התוצאה הייתה יכולה להיראות כסלט של תרבויות, אבל התקבל מבנה מרהיב שהפך לסמל של לב תל-אביב.

בלוך, יליד אוגוסט 1855,  היה אלמן כשעלה ארצה בשנת 1919. בארץ נישא בשנית לבלהה. את הונו עשה בבית מסחר לבגדי נשים בניו-יורק. הוא עצמו  גר ב’בית הפגודה’ באחת הדירות ואיפשר לקרובי משפחה אחרים לגור בדירות הנוספות. הקומה השלישית שימשה משכן לקונסוליה הפולנית משנות ה-30 ועד פרוץ מלחמת העולם. עבור ילדי השכונה הפלא הגדול של הבניין היה טמון במעלית שהותקנה בו. עד אז היו מספר מעליות בעיר, במבנים מסחריים – הידועה שבמעליות אלו הייתה ‘המעליה’ של פסז’ פנסק ברחוב הרצל – אבל זאת הייתה המעלית הראשונה בבית מגורים בתל-אביב. בעדות שניתנה בשנת 1966 סיפר האזרח הוותיק אפרים לייבוביץ’: “לעת רצון ניאות שומר הבית להרשות לילדים לעלות ולרדת במעלית המופלאה, והשמחה הייתה רבה. זה היה ממש אחד משבעת פלאי עולם. הרבה בידור לא היה לנו באותם הימים וזאת הייתה בשבילנו אטרקציה יוצאת מהכלל, חינם אין כסף.”

לאחר שמשה-דוד בלוך נפטר בראש השנה, בשנת 1943, המשיכו לגור ב’בית הפגודה’ חלק ממקורביו, כולל טובה ברקוביץ’, יהודיה שעלתה ארצה מהונגריה בשנת 1935, והייתה סוכנת הבית של בלוך, ואשר לה הוא הוריש כאות תודה את אחת הדירות. יוליה גרוס, אחת מבנותיו של בלוך, שגרה עם בעלה נתן ב’בית הפגודה’ עד שנת 1944. יוליה ירשה את הבית כולו, אבל החליטה להגר לארה”ב, ועל-כן היא מכרה אותו למיכאל בירנבך, שגר עד אז ברחוב אלנבי 98 עם אשתו דבורה ועם שני בניו משה ויעקב. בירנבך היה מוכר בעיר כבעלים של חנות הבגדים ‘הגברת’, גם היא ברחוב אלנבי. 

עם הזמן מצב הבניין התרופף בשל תחזוקה לקויה. בתי מלאכה קטנים ומשרדים החלו מחליפים את דירות המגורים. ככל שחלפו השנים הבניין הוזנח עד שהגיע למצב מחפיר, כפי שתיאר זאת העיתונאי טוביה כרמל, במאמר שהוקדש ל’בית הפגודה’ בגליון 27 במאי 1970 של עיתון ‘למרחב’: “בשנות העשרים והשלושים היו באים אנשים לחזות בבית הפגודה ומדריכי תיירים היו מביאים לכאן את לקוחותיהם. כיום, הזנחה והרס, אשפה ולכלוך נראים בכל עבר. הטיח מתקלף ואין טורח לתקנו. המעלית נעלמה, ורשת הברזל קרועה.  גם המרפסות בחצר ובחזית רחוב נחמני במצב רעוע וגושי בטון נופלים. הדבר מהווה סכנה לדיירים ולעוברים ושבים.” העיתונאית כרמלה לכיש כותבת בפברואר 1976 בעיתון ‘מעריב’: “הנה בית הפגודה העומד עירום ועריה, בושה להסתכל.”

רבים מתושבי האזור זוכרים היטב את רופא המשפחה המעולה, ד”ר סגל, שהתגורר בבית הפגודה בשנות ה-80. למרות מצבו הרעוע, חלק אחר של המבנה הושכר באותן שנים לחברת ‘בי. אר. לתיכנון’. על חוזה השכירות חתום יעקב בירנבך, בנו של מיכאל.

בהמשך, הבניין ננטש עד שהגיע לסף קריסה, והפך למבנה מסוכן. רק בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 כאשר ‘בית הפגודה’ היה כבר קרוב לכתישה החלו בעיריה להבין כי מדובר באוצר היסטורי. לבסוף, הבניין נמכר לרוברט וייל, איש עסקים יהודי משוודיה, שהשקיע הון בשיפוץ מאסיבי, אשר החזיר למבנה את יוקרתו ואת יופיו הקדום.

בראיון שערכה הדס שפר מהעיתון ‘כלכליסט’ עם וייל (מארס 2012) היא כותבת, בין היתר: “האדריכלית הצרפתייה אנדרה פוטמן הופקדה על העבודות, שנמשכו כשמונה שנים. בשטח בית הכנסת, בקומה הראשונה, הותקנה הבריכה, סאונה וכל מה שנחוץ לבית קיץ בתל אביב. בקומה השנייה נמצאים חדרי השינה ובקומה השלישית חדר האורחים והמטבח.”