בית הפגודה – רחוב נחמני 20, פינת מונטיפיורי 43. 

‘בית הפגודה’ שצופה על כיכר המלך אלברט, יושב על מזלג הרחובות נחמני ומונטיפיורי, ונושק לפתחו של רחוב מלצ’ט. האדריכל אלכסנדר לוי הוא זה שתכנן את הבית עבור משה-דוד בלוך, בשנת 1924. לוי לקח את הרעיון האקלקטי (לקטני) עד הקצה כמעט: על הגג מונחת מעין פגודה אסיאתית, כאשר עמודים דוריים דמויי מקדש יווני תומכים במרפסות ובכרכובים וקשתות אוריינטליות מעטרות את החלונות. וכל הקומפלקס הזה בנוי בקווים אירופאיים נקיים. התוצאה הייתה יכולה להיראות כסלט של תרבויות, אבל התקבל מבנה מרהיב שהפך לסמל תל-אביבי. ‘בית הפגודה’ ו’מלון נורדוי‘ הממוקם ברחוב נחלת בנימין, הם שני הבניינים שמייצגים את האדריכלות האקלקטית של תל-אביב, במיטבה.

בלוך, יליד אוגוסט 1855, עשה את הונו בבית מסחר לבגדי נשים בניו-יורק. הוא היה אלמן כשעלה ארצה בשנת 1919. בארץ נישא בשנית לבלהה. הוא עצמו גר באחת הדירות ב’בית הפגודה’, בעוד מספר קרובי משפחה גרו על חשבונו, בדירות הנוספות. הקומה השלישית שימשה משכן לקונסוליה הפולנית החל משנות ה-30 ועד פרוץ מלחמת העולם.

עבור ילדי השכונה הפלא הגדול של הבניין היה טמון במעלית שהותקנה בו. עד אז היו מספר מועט של מעליות בעיר, כאשר כולן פעלו במבנים מסחריים – הידועה שבמעליות אלו הייתה ‘המעליה’ של פסז’ פנסק ברחוב הרצל. כאן, הייתה זאת המעלית הראשונה בתל-אביב שניתן היה למצוא בבית מגורים. בעדות שניתנה בשנת 1966 סיפר האזרח הוותיק אפרים לייבוביץ’: “לעת רצון ניאות שומר הבית להרשות לילדים לעלות ולרדת במעלית המופלאה, והשמחה הייתה רבה. זה היה ממש אחד משבעת פלאי עולם. הרבה בידור לא היה לנו באותם הימים וזאת הייתה בשבילנו אטרקציה יוצאת מהכלל, חינם אין כסף.”

לאחר שמשה-דוד בלוך נפטר בראש השנה, בשנת 1943, המשיכו לגור ב’בית הפגודה’ חלק ממקורביו, כולל טובה ברקוביץ’, יהודיה שעלתה ארצה מהונגריה בשנת 1935, והייתה סוכנת הבית של בלוך, ואשר לה הוא הוריש כאות תודה את אחת הדירות. יוליה גרוס, אחת מבנותיו של בלוך, שגרה עם בעלה נתן ב’בית הפגודה’ עד שנת 1944 היא שירשה את הבית כולו.  אלא שיוליה החליטה להגר לארה”ב, ועל-כן היא מכרה את הבית למיכאל בירנבך, שגר עד אז ברחוב אלנבי 98 עם אשתו דבורה ועם שני בניו משה ויעקב. בירנבך היה מוכר בעיר כבעלים של חנות הבגדים ‘הגברת’, גם היא ברחוב אלנבי.