בית גרנובסקי

בעקבות מותו של בנם החליטו חנה ומשה גרנובסקי להשתקע באופן סופי בארץ. מצבם הכלכלי היה איתן והם יכלו להרשות לעצמם לשכור את שירותיו של יהודה מגידוביץ – אולי הבולט מבין האדריכלים שפעלו באותם ימים בתל-אביב. מגידוביץ’ תכנן בית בסגנון האקלקטי, על-פי הנהוג גם בבתים אחרים שנבנו באותה עת ברחובות הוותיקים: הרצל, שדרות רוטשילד, יהודה הלוי וכן אלנבי ולילינבלום. אולם מגידוביץ’ חרג במקרה זה מהתבניות המקובלות ובנה בניין עם שני אגפים מחוברים, הנראים כאילו מדובר בבתים נפרדים. האגף הפונה לרחוב אלנבי כלל קומה מסחרית ומעליה שתי קומות מגורים, ואילו האגף הפונה לרחוב לילינבלום, כלל קומה מסחרית שמעליה קומת מגורים אחת בלבד. 

מיד לאחר סיום העבודות נפתח כאן פנסיון ‘ורשה’ שכלל גם אולם נשפים וחתונות. ב-1936 החלה לפעול בקומת הקרקע מסעדת ‘הנדלר’ של אברהם הנדלר. ב-1940 הערימו פקחי העירייה קשיים על הספר קרל סכר, שעלה כמעפיל מצ’כוסלובקיה. התמזל מזלו של סכר ודוד-צבי פנקס שהיה באותם ימים מנהל בנק המזרחי בתל-אביב, נהג להסתפר אצלו מפעם לפעם. פנקס, שלימים הפך לשר התחבורה בממשלת ישראל, התערב לטובתו של הספר והשיג עבורו את האישורים המבוקשים. בינואר 1947 נפתחה חנות ‘באום’ של מרטין באום – “החנות המיוחדת לשוקולדה עדינה”, כפי שפורסם במודעות, ולצדה עבדה גם הקונדיטוריה של גבריאל שפירא. יצחק שניידר וליאון גרפונקל ניהלו באותן שנים מתפרה קטנה בחלק העורפי של הבית. בחזית הפונה לרחוב לילינבלום פעלה בשנות ה-40 חנות לחליפות ומעילים לגברות, בשם ‘פלקוס’.

משה גרנובסקי נפטר ב-1928 ונקבר בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור. מאותה שנה ניהול ענייני הבית עבר לידיה של האלמנה חנה (1949-1871). בכתבה על בנו אברהם במגזין של ההסתדרות הציונית ‘העולם’, הוסיף כותב המאמר פיסקה הנוגעת למשה גרנובסקי (4 ביולי 1940): “היה מראשוני חובבי ציון ומ’בני משה’. השתתף בקונגרס הציוני הראשון והיה מן הציונים הנלהבים ביותר. הוא היה מטבעו בעל טמפרמנט רותח ודינאמי וכזה היה גם בציונות .הוא דרש מהציונים – וקודם כל מעצמו – ציונות שלמה.”

באמצע שנות ה-30 עברה חנה לגור בשכונת רחביה בירושלים, בדירתו של בנה אברהם, שכבר מילא תפקיד מרכזי לצד מנחם אוסישקין, במשרדי הקרן הקיימת. ביולי 1944 נדרשת חנה גרנובסקי על-ידי מהנדס העיר, להסיר גדרות, עצים, גזוזטראות ומדרגות, על רצועת הקרקע בין קו הרחוב לבין הבניין. הגברת גרנובסקי מגייסת לצורך כך את האדריכל בנימין צ’לנוב, בנו של המנהיג הציוני יחיאל צ’לנוב, ומבצעת באמצעותו את המוטל עליה. עבודות השיפוץ מחייבות הסרת שלטי פרסום שנתלו באופן פרטיזני. עניין זה מקומם את משה אוברשטרן, בעל הצלמניה ‘הוליבוד’, שהתבסס על שלטים אלו כדי למשוך קהל לחנות שלו, שהכניסה אליה מרחוב לילינבלום. בין גרנובסקי לבין צ’לנוב התעוררו בהמשך חילוקי דעות לגבי גובה השכר המגיע לו.

לאחר לכתה של חנה לעולמה, ירש את הבית באוגוסט 1949 ח”כ אברהם גרנות. בשנות ה-50 ניתן היה למצוא ב’בית גרנובסקי’ את סוכנות הנסיעות ‘מונדוס’, את השען יעקב ניסיליביץ’, וכן את בית המסחר לספרים ‘ספיר’ שהפך מזוהה עם הבניין במשך עשרות שנים. בינתיים הקונדיטוריה שעברה לידיו של הבן משה שפירא, התרחבה והפכה לבית קפה בשם ‘גבריאל’, אשר התפרש גם אל חצר הבניין.

אברהם גרנות נפטר ביולי 1962 והוריש את הבית לאשתו מרים ולשני ילדיו, יעקב (יליק) גרנות ונעמי פלדמן. שנים ספורות מאוחר יותר אכלסה חלק ניכר מהמבנה סוכנות הביטוח ‘ציון’, בניהולו של מנחם רוזנטל, שרכש ברבות הימים חלק מהבעלות על הנכס. בשנות ה-70 וה-80 עזבו מרבית הדיירים את הבית וחדריו שימשו בעיקר למשרדים של בעלי מקצועות חופשיים. בקומת המסחר התבלטה חנות הנברשות של א. אלקבס. 

בשנות ה-80 עבר הבית בירושה – בחלקו – לבני הדור הרביעי: ארנה, דנה ורות פלדמן, וכן פרופ’ יעל זרובבל (בתו של יליק גרנות) ונירה פרבר. לאחרונה שופץ הבית ההיסטורי על-ידי חברת ‘מילבאואר אדריכלים’ וזכה למראה מרשים המזכיר את חזותו המהודרת, כפי שנראה לפני כמעט 100 שנה.