מלון אלקונין
מלון אלקונין – רחוב לילינבלום 9, פינת יהושע התלמי 18.
כשמנחם ומלכה אלקונין עלו ארצה מרוסיה – הוא בשנת 1911, והיא כעבור שנה – היו להם כבר ששה ילדים: גיטה הבכורה שהייתה בת 15, דניאל, הדסה, לוי, יוסף וכן התינוק אריה. אחרי שכבר התמקמו בביתם ברחוב לילינבלום, נולדה גם בת הזקונים מרים. עבור מנחם היו אלו נישואיו השניים. אם נכונים הרישומים בחלק מהמקורות הנוגעים לתולדותיו של האיש, הוא נולד בסביבות 1835 והיה אם כך בן למעלה מגיל 75 כשהגיע לתל-אביב. מלכה אלקונין, ששנת הולדתה (1872) רשומה במסמכים רשמיים, הייתה צעירה לפיכך מבעלה, בעשרות שנים.
את המגרש בשוליה המערביים של שכונת ‘אחוזת בית‘ רכשו ממשפחת איזרסקי, שכעבור עשר שנים בנתה בעצמה בית במגרש השכן. אלקונין שהיה איש בעל ממון והזמן דחק בו לפעול, שכר את שירותיו של הקבלן המוביל באותם ימים, שמואל וילסון, והקים מלון בן שתי קומות, ברמת גימור גבוהה. לא מעט ויכוחים קיימים לגבי זכויות הבכורה בתל-אביב: התינוק הראשון שנולד בעיר, המעלית הראשונה, בית הקפה הראשון, וגם המלון הראשון. אבל אם מתייחסים למלון אמיתי, כמקובל בעולם, הרי ש’מלון אלקונין’ הוא ללא עוררין המלון הראשון של הישוב העברי.
בספטמבר 1914 מלכה ונחום חוגגים בתחומי המלון את טקס ברית המילה לנכדם הראשון, בן לבתם גיטה ולבעלה ברוך כרסנטי. עוד בני המשפחה מקבעים את מעמדו של המלון בתודעת המבקרים המבוססים בעיר, ובאה מלחמת העולם הראשונה ואיתה גירוש התושבים היהודים בידי השלטונות התורכיים. כמו רבים אחרים גם משפחת אלקונין התגלגלה לפתח-תקווה וממנה לצפת. מנחם שהיה קשיש מותש לא עמד בטלטלות ובשנת 1918 נפטר ונקבר בבית העלמין בצפת.
כששבו לתל-אביב החליטה מלכה לחדש את פעילות המלון. היא גייסה את שרגא זוסמנוביץ לתפקיד המנהל והקצתה את מרבית האגפים במבנה כדי שישמשו את אורחי המלון. חלק מהחדרים פונו עבור בני המשפחה ואת שאר החדרים השכירה לצרכי מסחר. כך למשל ד”ר אברהם ויסוצקי פתח כאן מרפאת שיניים. בחדר אחר נפתחה סנדלריה בשם ‘תועלת’: “בהקואופרטיב שלנו אפשר תמיד להשיג מן המוכן כל מיני סנדלים, נעלי בד, נעלי עבודה ונעלי עור ממינים שונים. העבודה משובחת וחזקה וכל אחד ימצא לפי טעמו (‘דאר היום’ 4 ביולי 1920).”
זוסמנוביץ’ שיווק את המלון כמוסד יוקרתי, ובין השאר החליט להעניק לו ארומה בינלאומית באמצעות שינוי שמו ל’מלון צנטרל’. באותה עת בני משפחת אלקונין עיברתו את שמם לאלקנה, ולא היה עוד מקום לשם ‘מלון אלקונין’. בשנות ה-20 טמונה שיא תהילתו של המלון. שולמית אלקנה-גנור (2007-1935), בתם של לוי וחיה אלקנה ונכדתם של מנחם ומלכה אלקונין, כתבה ספר זיכרונות בשם ‘לילינבלום 9’ ובו היא מתארת את אותן שנים: ” בתחילת שנות ה-20 חובר הבית לרשת החשמל. המלון אירח בין כתליו אישים רמי דרג מלבנון ומסעודיה. אורחים ידועים נוספים היו אלברט איינשטיין, דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, וגם המלך עבדאללה.”
אלא שבשנות ה-30 עומעם זוהרו של המלון ולאחר מספר ניסיונות החייאה כושלים, נסגרו שעריו וחדריו הושכרו לבעלי עסקים. חברת ‘אל ההר’ שמכרה מגרשים באזור גוש עציון, הוציאה מכאן אוטובוסים לסיורים שנועדו לפתות את הרוכשים הפוטנציאלים: “חברת אל-ההר מתכבדת להודיע שהיא מסדרת טיול לכפר-עציון והסביבה ביום שלישי 2 באוקטובר 1934 בכדי להראות ולהוכיח את אפשרות גידול עצי-פרי וסידור משק מעורב, בהצלחה מרובה, בהרי ארצנו. המטיילים מתל-אביב עוזבים את המשרד הראשי של החברה, רחוב לילינבלום 9, בשעה 8:00 בבוקר, ומבקרים בדרכם את קרית ענבים ועטרות (עיתון ‘הירדן’ 25 בספטמבר 1934).”
אחד מבניה של מלכה, אריה אלקונין, השביע אותה מרורים כשהסתבך עם שלטונות החוק ונלכד בזמן שגנב רכוש מבתי אזרחים. מלכה הלכה לעולמה בשנת 1947. היא הורישה את המבנה לילדיה ולנכדיה. לוי אלקנה ואשתו חיה טיפלו בענייני הבניין בשם כל היורשים. בספרה מתארת אלקנה-גנור את סבתה במלים חמות: “אשה חזקה, פקחית ומאד דומיננטית, נדיבה ורחבת לב, אך לעיתים גם קפצה את ידה. בגלל היותה בעלת המאה הייתה גם בעלת הדעה. היא התערבה בחיי ילדיה לעיתים קרובות, אך למרות זאת אהבו אותה כל הילדים והסתופפו בצל קורתה ככל שיכלו”.
בשנות ה-50 וה-60 מצבו של הבית התדרדר. האזור נזנח ודמי השכירות היו נמוכים. בחדרי הבניין שהיה לפנים בית מלון יוקרתי, התמקמו בתי מלאכה ומחסנים, עד שגם אלו עזבו והחל משנות ה-80 היה זה מבנה נטוש, שאין איש חפץ בו. רק בשנות ה-2000 הבינו המשקיעים כי מדובר בנכס היסטורי ייחודי. יחד עם האזור כולו זכה הבית לתחיה. ‘מלון אלקונין’ עבר שחזור ממושך ועבודות שימור ובמהלך שנת 2022 ישוב לפעול כבית מלון.
ומה עלה בגורל שבעת בני אלקונין? גיטה כרסנטי עברה לגור בחיפה ונפטרה בשנת 1987. ד”ר דניאל אלקנה הפך לרופא וגר עם משפחתו בראשון-לציון. הדסה יורש נשארה לגור בתל-אביב ונפטרה בשנת 1963. שלושה בנים נוספים לא עזבו את העיר, יוסף, חבר ונהג ב’אגד’, שנפטר ב-1976, אריה (1980) ולוי (1984). מרים (מרי) חזן נישאה לאיש דתי ועברה להתגורר בבני-ברק. היא נפטרה בשנת 1970.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
