בית קליין

בשנים הראשונות, מלבד שרה ויוסף, גרו בבניין גם בנם ובתם הבוגרים, אברהם ומלכה. בדירה אחרת גר אלמן בשם צבי קרופן עם ילדיו המתבגרים מרי ומשה ובשכנות אליהם גרו צפורה ופיבל אפשטין. רופאת הילדים ד”ר הרכבי-כץ גרה בדירה נוספת ובה גם ניהלה את הקליניקה שלה, עד שעברה לגור בשדרות רוטשילד. בתחילת שנות ה-30 התחתן אברהם קליין. הוא ואשתו הטריה שושנה זכו בדירה משלהם, בקומה העליונה של הבניין. ב-1931 הצטרף ל’בית קליין’ גם בנימין הלר, שפירסם בנובמבר אותה שנה מודעות בעיתונות היומית: “מורה לתרבות הגוף, בנימין הלר, עבר לרחוב קרל נטר 9. מסאז’ והתעמלות רפואית על פי השיטות החדישות בפיזיותרפיה, המקובלות בבתי המרפא היותר משוכללים בגרמניה. לעונת החורף סודרה התעמלות ריתמית אינדיבידואלית. התעמלות מיוחדת לגבירות נגד השתמנות, חולשה וחולי, על פי דיאגנוסטיקה רפואית.” עוד גרו בבניין בשנות ה-30: פרידה, שושנה וזלמן מייזיל. 

מתיעוד בארכיון של עיריית תל-אביב עולה כי שרה קליין קיבלה אישור להקים סככה עם גג מפחים, על גבול הבית השכן, וזאת לצורך כיבוס בגדים. יוסף קליין מצדו, מוגדר ע”י העתון ‘דבר’ כספסר קרקעות. ב-30 באוקטובר 1932 מתפרסמת כתבה זועמת תחת הכותרת ‘נבלה של ספסרי קרקעות בת”א’: “שערוריה שאין לה דוגמא נעשתה ע”י שני ספקולנטים בקרקעות, מר שפיר בעל משרד לקנית קרקעות בשדרות רוטשילד ומר יוסף קליין בעל בית ברחוב קרל נטר 9. לפני שנה ויותר התארגנו מספר פועלים לבנות עוד שכונה בצפון ת”א. התקשרו עם הבנק לחקלאות ולבנין שירכוש בשביל שכונה זו שטח אדמה הנקרא כרם פרומוי. טרם גמרו את העברת האדמה נכנסו לעניין הספסרים שפיר וקליין והציעו לבעל הקרקע הערבי במקום 90 לא”י לדונם, 160 לא”י בעד כל דונם. היום הם עומדים לחתום על החוזה ולהוציא מידי ארגון פועלים, בעלי מלאכה ופקידים את האדמה שהתקשרו אליה זה יותר משנה ולשלול מהם כל אפשרות של בנין והתישבות.” 

בהמשך הכתבה מתוארים הנסיונות לשכנע את האדונים שפיר וקליין לוותר על העסקה, אלא ששניים אלו נחושים לממש רווחים, או כפי שכתוב במאמר: “את הטרף משיני הספסרים אין להוציא.” שותפו של קליין, ישראל שפיר, גר בבניין שבנה לעצמו ברחוב עמרם גאון 5.

בשנות ה-50 וה-60 ישבה בבנין “קרן ילדנו” שהגדירה עצמה בגלגולה המקורי, כקרן להצלת ילדים יהודים מחינוך זר. עיקר פעולתה של הקרן התמקדה בהוצאת ילדים ממוסדות של המיסיון הנוצרי והעברתם למוסדות יהודיים. בשנות ה-70 התמקמו כאן משרדיה של חברת ‘בגד-עור’. את קומת הקרקע שתופסת את הפינה הבולטת של הבניין איכלסו לאורך השנים מכולות ומסעדות. כיום יושב במקום בר היין  ‘קוֹט’.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.