בית אהרון ליפשיץ

בית ליפשיץ – רחוב טהון 1.

רחוב טהון הוא אחד הרחובות הקצרים בעיר. הוא יוצא מרחוב דיזנגוף, כמעט באופן חשאי, ומיד מתעקל ונעלם מן העין, כך שרק מי שמכיר אותו ויודע על קיומו, מבקר בו. מספר בניינים וזהו, הוא כבר מתחבר לשדרות מוצקין. על החיבור, באחת מפינות החמד של הצפון הישן, ממוקם ‘בית אהרון ליפשיץ’. בחלק הנסתר הזה של תל-אביב, בין הרחובות דיזנגוף ובן-יהודה, באה לידי ביטוי בצורה היפה ביותר, הכוונה לבנות כאן עיר גנים.

על החלקה המוגדרת בספר ‘תל-אביב’ של דרויאנוב, כאדמת קולצ’ינסקי, תכנן בשנת 1939 האדריכל בנימין אנקשטיין את המבנה עבור ברכה ואהרון ליפשיץ. ליפשיץ היה סוחר עצים אמיד שעלה ארצה מרוסיה, לאחר אפיזודה קצרה, בת מספר שנים בלבד, בסין. הוא התהדר בקרבת משפחה לרבי מלובביץ’. לברכה ולאהרון, שניהם ילידי שנות ה-70 של המאה ה-19, היו ששה ילדים: בנימין, אברהם, יצחק, שושנה, שולמית ומרים. בנימין הבכור היגר לאמריקה, אבל כל שאר הילדים הגיעו עם הוריהם לארץ ישראל בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 והתיישבו תחילה בבית ברחוב נחמני 2. 

כשההורים הקשישים בנו לעצמם בית חדש, היו כבר ילדיהם בוגרים וניהלו חיים עצמאיים. מרים, הצעירה בין הילדים, הייתה באותה עת בת 24. מיד לאחר סיום הבניה פנה ליפשיץ לעירייה וביקש להוסיף מקום חניה בין עמודי הבניין, עבור המכונית שלו. לאחר שהתקבל סירוב, שלח ליפשיץ מכתב נוסף ובו, בין היתר, טיעון יוצא דופן: אם האוטו ימשיך לעמוד במקום בו הוא חונה עכשיו המראה הנשקף אל שדרות מוצקין עלול להיפגם מבחינה אסתטית, ובנוסף לכך “הרחצה והטיפול באוטו יהיו לעיני העוברים והשבים.”

בשנת  1940, ככל הנראה משיקולי מס, מועבר הנכס מבעלותו הפרטית של מר ליפשיץ לבעלות חברה בשם ‘בית מר אהרון ליפשיץ בתל-אביב בע”מ’. כעבור שלוש שנים נוספות, מצבו הבריאותי של ליפשיץ מתדרדר והרופא מצווה עליו לגור באזור כפרי, וכך, לפי עדותו, הוא ואשתו נאלצים לעבור לגור בביתו של בנם במושבה רמת-השרון…אבל כבר בשנת 1944 הם שבים העירה כי “מצב בריאותי הגרוע אינו מרשה לי להטלטל לעתים קרובות כדי לפקח על בניני וההוצאות המרובות הכרוכות בנסיעות אינן לפי כוחותיי ויכולתי.”

ארנון גפני שהיה נגיד בנק ישראל, הוא נכדם של ברכה ואהרון ליפשיץ, בנה של בתם שושנה. הסבתא אף ייעדה לו ולאשתו הטריה דירה, בבניין ברחוב טהון. אלא שהעניין לא עבר את מסכת האישורים שנדרשה. במאי 1956 גפני שולח מכתב ערעור למחלקה הטכנית: “הדירה שבה מדובר תוכננה למעני בבית השייך לסבתי. אני הנני קצין בצבא קבע. במשך שלוש השנים האחרונות היינו אשתי ואני, סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. אי לכך לא ניתן לנו לחסוך כדי להגיע לשיכון כלשהו. עתה, עם הכניסה של התחייבותי לצבא הקבע לתוקפה והעברתנו לסביבות תל-אביב, התעוררה בעיית הדיור. הדירה הזו הינה הדרך הזולה ביותר ולמעשה האפשרות היחידה המתקבלת על הדעת במסגרת אמצעי הכספיים שהם הלוואות שאוכל לקבל לשם שיכון באמצעות הצבא.” אלא שגם הבקשה החוזרת נדחתה.

ברכה ליפשיץ נפטרה בשנת 1959. לאחר מותה נמכר הבית לאחרים. כך רשום בשלט שהציבה העיריה בכניסה לבניין: “מבנה בסגנון הבינלאומי. המבנה הוכרז לשימור מתוקף תכנית השימור והוא חלק מהעיר הלבנה, שהוכרזה ב- 2003 על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמי. המבנה פינתי, מרחף מעל קומת עמודים ומשדר תנועה דינמית חזקה לעבר שד’ מוצקין. המרפסות העוטפות את שתי החזיתות הראשיות מחזקות את מוטיב הנסיעה ומעשירות את התלת מימד. במסגרת עבודות השימור נוספה קומה מלאה בקונטור המבנה המקורי. אדריכלות ושימור: ניצה סמוק אדריכלים 2018.”

תחקיר וכתיבה: חגי להב.