לגודל הבית ולמספר החדרים היו השלכות כספיות משמעותיות בשנות ה-20 ובשנות ה-30. הבריטים שהנהיגו מינהל תקין בפלשתינה ותיקנו עוולות ומערכות פגומות מימי השלטון העותומאני, הפעילו מנגנון גביית מיסים שהיה מבוסס על מצבם הכלכלי של האזרחים. היכולת הכלכלית נמדדה על-פי מרחב המגורים, וכך יצא שלא רק מיסים עירוניים, אלא גם מס חינוך שולם לפי גודל הדירה. את מס החינוך למשל שילמו באופן המתייחס למספר החדרים בביתם של הורי התלמידים. הגרים באוהלים שילמו סכומים סמליים, ולעומתם אלו שהתגוררו בדירות גדולות של חמישה חדרים ומעלה, שילמו את המס הגבוה ביותר.

עד מלחמת השחרור הדירות בבית הושכרו בעיקר למשפחות. המיקום ליד בית-ספר ‘אחד העם’, בלב שכונת מגורים, היה נוח מאד. אבל ככל שחלף הזמן ותהליך הנדידה של תושבי העיר משכונות הדרום לשכונות הצפון נמשך, שינה האזור את ייעודו והפך למקום מושבם של בעלי המקצועות החופשיים. כשאר הבניינים בסביבה כך גם ב’בית דובּובסקי’ נפתחו לא מעט משרדים של עורכי-דין.

אסתר דובּובסקי הורישה את הבית לבנה פנחס, שנפטר בעצמו שנתיים לאחר מותה. הבית עבר לניהולה של שולמית דובּובסקי שמכרה אותו למשפחת קינן בשנת 1969. מאז ועד אשר הבית שופץ בשנת 2013, ישב כאן בית הדפוס של המשפחה.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.