בית חרושת לסריגה

בית החרושת לסריגה – רחוב אלנבי 84.

כשנפתח כאן בית החרושת לסריגה של חיים שברגולד, בשנת 1929, עמד כבר על מקומו הבית שהוקם על-ידי האדריכל משה צ’רנר, מזה ארבע שנים. בעל הנכס היה גרשון לוין, שבית אחר הרשום על שמו, ושבו התגורר עם אשתו אסתר-גיטל, ברחוב אלנבי 60, הוא מהבולטים והיפים בבתים שנבנו בסגנון האקלקטי, בתל-אביב של שנות ה-20 של המאה ה-20.

עד לפתיחת בית החרושת ניתן היה למצוא במבנה בן שלוש הקומות את ד”ר יצחק קרוקס “מומחה למחלות העור והמין” וכן חברה מסחרית קטנה שעסקה בשיווק מוצרים חקלאיים ומכרה באחת הדירות חלב צאן, בכל בוקר החל מהשעה 07:00. בית החרושת העסיק שמונה פועלים והוא תפס את כל חלקו האחורי של המבנה. מכונות תפירה, סריגה וגלגול, מן החדישות שהיו באותה תקופה, פעלו בחדר המכונות בחלק הצפון-מערבי של הבית. חיים שברגולד עצמו גר באחת מדירות הבניין עם אשתו צילה ועם בנו דוד. באמצע שנות ה-30 הם עברו לגור ברחוב ברזילי.

בשנת 1932 מתמקמים בבניין שני רופאים נוספים: רופא הילדים ד”ר מקלר ורופאת השיניים ד”ר גרושבסקי. מבין הדיירים שגרים בבית באותה תקופה ניתן למנות את משפחת אבינרי ואת משפחת גולדשטיין. ב-1934 נפתחת בקומת הקרקע, בחזית הפונה לרחוב אלנבי, חנות לבגדי ספורט בשם ‘מרטון’. ביולי 1938 אפשר למצוא כאן מספרה ומכון ליופי של שאול ידויגה.

אסתר וגרשון לוין עברו לגור בירושלים בסוף שנות ה-30 וניהולו של הבניין היה לזמן מה בידיו של בנם משה-ישראל לוין. בשנת 1942 עוברת הבעלות על המבנה כולו ל’חברת שרקל’, בהנהלתו של משה שרדני. בספטמבר 1942 פותחת אסתר מינץ בקומה השניה חנות נעליים בשם ‘חֹסן’. שנה וחצי מאוחר יותר פותחים בכניסה לבניין אנשים המוגדרים על-ידי הגברת מינץ כ’שואפי בצע’, דוכן מאולתר למכירת צעצועים. הדוכן מסתיר את חלון הראווה בו שלט עם הפניה לחנות הנעליים. מתוסכלת מהפגיעה הישירה בדרך הפרסום היחידה שלה, היא שולחת מכתב לעירייה ובו היא כותבת בין השאר: “כתוצאה מהצבת הצעצועים במעבר ובחזית הפך המקום לשוק ממש, ויותר גרוע מזה. ילדים עם ובלי אמהות מצטופפים במקום, בייחוד בשעות אחר הצהריים. המוני ילדים עזובים נמשכים לכאן לחזות בקופים המקפצים ובשאר הפלאים המוצגים באמצע הרחוב. רעש והמולה ללא גבול. תנועת העוברים ושבים במקום מופרעת על ידי התקהלויות אלה. יריד מעין זה אין לכל אורכו של רחוב אלנבי.” מאוחר יותר שינתה אסתר מינץ את הכיתוב של שם החנות מ’חסן’ ל’חוסן’.

חנות הצעצועים המאולתרת שייכת לבני הזוג אולגה ושלמה מטרסו שמגיעים למקום יום יום מדירתם בשכונת שפירא. הם נאלצים להיאבק על מקומם גם עם אדם בשם יוסף פרנקל שמנהל חנות ספרים קטנה מן הצד הפונה לרחוב גרוזנברג, וזאת משום שהעירייה מאשרת רק לחנות אחת מסוג זה לפעול בבניין. למרות שניתן צו סגירה לחנות של מטרסו, פעילותה נמשכת ובכך מעכבת את תכניתו של פרנקל לשפץ ולשפר את חנות הספרים, דבר המביא אותו לכדי ייאוש כמעט, כפי שזה מתבטא במכתב שהוא שולח לוועדת בניין ערים (יוני 1944): “בזה אני רוצה לזעוק זעקה גדולה ומרה בפניכם… (אתם) לא ממלאים בקשתי לשיפור הקיוסק ואני ממש הולך ונחרב כי מהקיוסק בצורה כזו אין פידיון, הישיבה מסוכנת כי הגשם דולף מכל צד ואפשר לחלות, הספרים נרטבים וכן כל בוקר אני מוצא זוהמה. אין יותר כוח לסבול! החלטתכם ששיפור הקיוסק שלי קשור בעזיבת בעל תיבת הצעצועים בכניסה שניה זה בדיחה ממש ולא צודק, ובפרט שהכניסה בצד שני לא יכולה אף פעם להסגר כי ישנו שם בית מלאכה וכן יש עסק גדול של שני חדרים של הפירמה סטנדרט. בתור אזרח תל-אביב ממלא חובותיו תמיד, אני מבקש לאשר לי לשפר את הקיוסק.” סוף דבר, שנה מאוחר יותר קיבל פרנקל את כל האישורים הנדרשים.

בשנת 1945 נוספו שתי דירות על הגג. בשנות ה-50 התבלטה בקומת המסחר חנות העטים ‘מרכז העטים’: “אם ברצונך לשמור על עצביך בשעת הכתיבה, אם רצונך לקבל תמורה בעד כספך, מלא את עט הרוליגס, או הגלובוס שלך, אך ורק במרכז העטים. רחוב אלנבי 84, תל-אביב. כן, כל הקונה אצלי רוליגס טיפ-טופ, מקבל אחריות בכתב לששה חודשים (עיתון ‘חרות’, ינואר 1955).” באותה תקופה עמדה בשכנות לחנות העטים גם חנות תכשיטים ושעונים ‘ורנר בע”מ’. ואילו יוסף פרנקל שלא ראה ברכה מחנות הספרים, שינה את ייעודה והפך אותה לחנות המוכרת כדים וצלחות מקרמיקה וכן מזכרות לתיירים. לא רק פרנקל התמיד בעבודתו במקום, גם חנות ‘מרטון’ המשיכה לשרת את לקוחותיה באותה כתובת עד סוף שנות ה-60, וגם האדון שלמה מטרסו שהתקדם ממכירת צעצועים בדוכן מאולתר לחנות למכירת תכשיטים בתחילת שנות ה-70.

בפברואר 1986 התבצעה פריצה לחנות תכשיטים בבניין, כפי שתיאר זאת העיתונאי הצעיר בוקי נאה, בעיתון ‘מעריב’: “תכשיטי זהב משובצים ביהלומים, ששוויים נאמד ביותר מ-150 אלף דולר, נגנבו בליל שבת מחנות התכשיטים ‘יהלומי פוזילוב’. חקירת המשטרה מעלה כי הפריצה הייתה מתוכננת לפרטי פרטים. השודדים ביצעו את מלאכתם ביסודיות ונעלמו מהמקום עם שללם. בעלי המקום המומים מהפריצה המתוחכמת לחנות ומסרבים למסור פרטים על התכשיטים שנגנבו. בזמן לא ידוע בליל שבת הגיעו אלמונים לחצר הבית ברחוב אלנבי 84 בתל אביב. במקום אין כמעט דיירים וברוב הבניינים באזור יש רק חנויות ומשרדים.”

כיום ניתן למצוא במקום בו פעל לפני כמעט מאה שנים, בית החרושת לסריגה, את בית הדפוס ‘קוניאק’ את חנות ‘לקס שעונים’ ואת שירותי הביטוח של יאיר צרף.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.