בית ארלוזורוב / תיאטרון אהל
בית ארלוזורוב / תיאטרון אהל – רחוב בילינסון 6.
תיאטרון ‘אהל’ נוסד כבר בשנת 1925 על-ידי ההסתדרות הכללית, אבל ב-15 שנותיו הראשונות לא זכה שיהיה לו משכן קבוע וחבריו נאלצו לערוך חזרות להצגות בהן שיחקו, בצריף רעוע ברחוב הירקון. התיאטרון נועד לרווחתם התרבותית של הפועלים העבריים והוא נוהל ברוח הרעיונות הסוציאליסטיים, בהנהגתו של משה הלוי, שהיה גם הבמאי הראשי של ‘אהל’.
הלוי היה מראשוני השחקנים בתיאטרון ‘הבימה’, ואף היה נשוי לזמן מה לשחקנית חנה רובינא. אשתו השניה, השחקנית לאה דגנית הופיעה גם היא בהצגות התיאטרון. השניים היו כל-כך מסורים לרעיון של ‘האהל’ שכאשר נולדה בתם, נתנו לה שם בישראל… אֹהֶלָה. משפחת הלוי גרה ברחוב דב הוז. באותן שנים, שחקניו הצעירים של התיאטרון נדדו בין אולמות שונים ובין חדרי אוכל של קיבוצים. הבולטים בין חברי הלהקה היו המשורר אברהם חלפי וחברו מאיר מרגלית, שהפך בהמשך לאחד השחקנים החשובים של התיאטרון העברי.
באמצע שנות ה-30 הגיעו מנהיגי תנועות הפועלים, ובראשם ברל כצנלסון ובן-גוריון, להכרה כי הגיעה העת להקצות אכסניה מכובדת לתיאטרון. בשנת 1937 נשכרו שירותיו של האדריכל אריה שרון שהיה בוגר בית הספר לאדריכלות של הבאוהאוס בגרמניה, והוא זה שתכנן את המבנה כדי שישמש כאולם הן להצגות של ‘האהל’ והן לכנסים של מפלגת מפא”י.
המקום שנבחר עבור הבניין היה ברחוב בילינסון, מעט מערבית לכיכר דיזנגוף. האזור נקרא אז ‘אדמת סיליקט’ והוא היה ידוע גם בזכות בית-החרושת ללבני סיליקט שהוקם באזור החולות, בין הרחובות דרויאנוב ואהרונוביץ’ של ימינו, במקום בו עומד ‘בית כלל’. בית החרושת סגר את שעריו לאחר שנים של פעילות אינטנסיבית, ממש באותם ימים בהם הונחו היסודות לבניין התיאטרון.
בהסתדרות הוחלט להעניק למבנה את השם ‘בית ארלוזורוב’, על שמו של המנהיג חיים ארלוזורוב שנרצח שנים ספורות קודם לכן, אלא שבפועל השם לא נקלט על-ידי הציבור, והכל קראו לבית ברחוב בילינסון 6 ‘בית תיאטרון אהל’. לקראת חנוכת האולם הדפיסה הנהלת ‘האהל’ עלון שבו תואר המשכן החדש: “התיאטרון נמצא בקומה שניה ובו 28 חלונות לצד מערב – בזאת הערובה שהתיאטרון יהיה מאוורר וקריר אף בימי הקיץ הלוהטים. מדרגות ברוחב של 2.5 מטר מובילות לאולם התיאטרון. הקירות מצופים עץ והכיסאות ממין משובח, נוחים לישיבה. היציע קרוב לבמה ונוח גם הוא לצופים שיראו ממנו וישמעו יפה את הנעשה על הבמה. חדרי ההמתנה מרווחים ומלאי אור. גם הגג יעמוד לרשות הקהל בהפסקות וייתן אפשרות לשאוף אוויר צח בין מערכה למערכה. המבט מהגג על הסביבה מרהיב עין.”
ההשתייכות המפלגתית וערבוב בין תרבות לפוליטיקה, גרמו לא אחת לבלבול: “נתבקשנו ברגע האחרון לוותר על הנשף שעמד להתקיים הערב באולם תיאטרון אהל כדי לאפשר את הרצאתו של ד. בן-גוריון באותו אולם. הנשף יתקיים באחד מלילות שבת הקרובים ותבוא עליו הודעה לחוד. הכרטיסים שנמכרו כוחם יפה (‘הארץ’, 9 במאי 1941).” אבל התיאטרון תפס בכל-זאת מקום מרכזי בהוויה האמנותית של תל-אביב ונערכו בו הצגות ומופעים שמשכו קהל גדול.
הציבור שהיה צמא לתרבות איכותית יכול היה לבחון את התכנית המוצעת דרך לוחות המודעות ובאמצעות פרסומים בעיתונות. חלק מההצגות היו פתוחות למנויים בלבד. כך למשל מפורסם ב-1 בנובמבר 1946 במודעות: “אהל – תיאטרון פועלי ארץ ישראל. במוצאי שבת שתי הצגות. הצגה הראשונה ‘המכשפה’, התחלה בשעה 5:30. הצגה שניה ‘גיבורים’ התחלה בשעה 9:00. החל מ-4 בנובמבר ההצגות הרגילות בשעה 8:00. מחזור שני: 10 מתוך 25 הצגות למנויים בתל אביב, בעונת תש”ז. כרטיסי מנוי להשיג במשרדי אהל או במחלקה לתרבות בבית ברנר. כרטיסי מנוי לתלמידים (5 עד 10 הצגות) להשיג רק במשרדי אהל.”
מבין שחקני התיאטרון המוכרים שהשתתפו בהצגות ‘האהל’ במהלך השנים, ניתן למנות בין השאר, את עודד תאומי, גדעון זינגר, יעקב בן-סירה, עדנה פלידל, עודד קוטלר וגילה אלמגור. בסוף שנות ה-40 הגיע שחקן צעיר בשם שייקה אופיר לסטודיו למשחק של ‘האהל’ ובאותה הזדמנות התאהב באהלה הלוי, שהפכה בעצמה לשחקנית ולזמרת, ונשא אותה לאשה. כעבור מספר שנים התגרשו. בנם הבכור של בני הזוג, אלעד אופיר, הונצח בשיר “אלעד ירד אל הירדן”.
המחזה המזוהה ביותר עם התיאטרון וזה שגם הביא לו הכנסות יפות היה ‘החייל האמיץ שוויק’ ששוחק על במת המוסד למעלה מ-800 פעם. תיאטרון ‘האהל’ החל לדעוך כבר בתחילת שנות ה-60, לאחר שההסתדרות לא הייתה יכולה יותר לממן את הפעילות שהתקיימה בו. קולקטיב של 15 מוותיקי השחקנים של ‘האהל’ ניסה ללא הצלחה וכמעט ללא תמיכה ממשלתית, לנהל את התיאטרון, אבל בשנת 1969 נכנעו גם הם למצב הביש אליו נקלעו ו’האהל’ נסגר סופית. בשנות ה-70 וה-80 נערכו באולם ששימש עד אז את התיאטרון, מופעי בידור וזמר, אירועים ואף הצגות. בהמשך נרכש ‘בית ארלוזורוב’ בידי חברת ‘גלובוס גרופ’ שהפעילה במקום אולפן טלוויזיה.
אמנון בר-אור, אדריכל השימור של המבנה, כותב בתיק התיעוד שהכין משרדו: “צורת הבניין, בדומה לצורת המבנה הסמוך של קופת-חולים, הוכתבה על-ידי תוואי הרחוב, המקביל לתוואי כיכר דיזנגוף. הפתחים מבטאים את הפונקציות הפנימיות: הארקר המעוגל והגזוזטרה לאורך החזית משקפים את האולם הראשי בנקודה הנצפית ביותר של המבנה במפגש שלושה רחובות.” בשנת 2006 נמכר מבנה בית ארלוזורוב. שנים לא מעטות עמד המבנה נטוש ומוזנח. הבניין הוכרז על-ידי העירייה כבניין לשימור מחמיר בשל ערכו ההיסטורי והאדריכלי. שיפוץ הבניין הסתיים בשנת 2022 והוא משמש כבית-מלון מרשת אטלס, ששמו בּקסטייג’.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
בית ארלוזורוב בשנת 1941. צלם לא ידוע, מתוך ארכיון עיריית תל-אביב.
בית ארלוזורוב בשנת 1941. צלם לא ידוע, מתוך ארכיון עיריית תל-אביב.