כיכר צינה דיזנגוף
כיכר צינה דיזנגוף.
ב-15 ביוני 1934 פרסמה העירייה, באמצעות הביטאון הרשמי שלה, ‘ידיעות עירית תל-אביב’, מודעה בזו הלשון:
עיריית תל-אביב מכריזה בזה על התחרות בין אדריכלים לסדור תכנית הבניה של ככר צינה דיזנגוף. הפרסים שנקבעו הם: פרס ראשון – 90 לא”י. פרס שני – 50 לא”י. פרס שלישי – 30 לא”י. את ההצעות יש למסור במעטפות סגורות למשרד מזכיר העיר (חדר 42) לא יאוחר מ-24 ביולי.
האדריכלית ג’ניה אוורבוך היא שזכתה בתחרות ועליה הוטלה המשימה לתכנן את הכיכר. כיכר צינה דיזנגוף מהווה מרכיב משמעותי במתווה עיר הגנים, אשר נודע כ’תכנית גדס’.
ג’ניה אוורבוך גדלה בתל אביב ולמדה בגימנסיה הרצליה. כבר בגיל 17 נשלחה לרומא והחלה ללמוד שם אדריכלות. היא סיימה את לימודיה בבלגיה. לאחר ששבה ארצה החלה לעסוק בתכנון אדריכלי במחלקה הטכנית של הסוכנות היהודית, בהנהלתו של האדריכל ריכרד קאופמן, וב-1932 פתחה משרד אדריכלים משלה, בשותפות עם האדריכל זלמן ברון. את פרוייקט חייה קיבלה כשהייתה בת 27 בלבד. התכנון כלל את שטחי הכיכר עצמה, וכן את הקו הכללי לתכנון הבניינים שסביבה ואת המזרקה והשטחים הירוקים.
צינה, שעל שמה הכיכר, הייתה אשתו של מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל-אביב. חמישה רחובות מתחברים לכיכר והיא מוקפת בשישה גושי מבנים, שכל-אחד מהם תוכנן על-ידי אדריכל אחר. את אחד מגושי הבניינים תכננה אוורבוך בעצמה. רחוב דיזנגוף נכנס אל מעגל התנועה מצפון ויוצא מדרום. שאר הרחובות: זמנהוף, פינסקר, בן-עמי וריינס, מתחילים ממעגל התנועה ויוצאים לכיוונים שונים בעיר.
ב-27 בינואר 1938 נכתב בעיתון ‘הארץ’:
הלילה הוארה בפעם הראשונה הגינה שבככר צינה דיזנגוף, שנפתחה אתמול לקהל. מראה מזרקת הברכה בשלל אורותיה הצבעוניים היה נהדר, ורבים נמשכו למקום למרות הגשמים העזים, שירדו בשעות הערב.” שבועיים אחר-כך נכתב בעיתון ‘הבקר’: “במשך הימים והלילות המעטים, שעברו מאז פתיחת ככר צינה, הפכת פנת-חמד זו לעצם מעצמיה של העיר תל-אביב, ואלפי מבקריה כבר אינם יכולים לתאר להם את העיר בלעדיה.
אוורבוך השכילה להעניק למקום חן ים תיכוני, טבול במראה אירופאי, עם המזרקה הפשוטה, הגן הנעים, הספסלים הפזורים לאורך שבילי ההליכה והבתים הלבנים שעוטפים ברכות את הכיכר. כך נוצר מתחם שהפך למקום מפגש עבור משפחות עם ילדים, ועבור אזרחים בסוף יום עבודתם. לקראת אמצע שנות ה-50 נע כובד המשקל העירוני, מרחוב אלנבי שהיה עד אז למרכז הקניות והבילויים הבלתי מעורער של העיר, אל רחוב דיזנגוף. הכיכר הלכה והתמלאה בעוברים ושבים, הלכה וניקזה אליה תנועה מוגברת מכל צירי התנועה. בשנת 1976 הוחלט בעירייה לבצע תכנית להתחדשות הכיכר, אשר הציע האדריכל צבי לישר. מטרתה של התכנית הייתה בניה מפלסית שנועדה להפריד בין תנועת כלי-הרכב, לבין במה מוגבהת ומכוערת באופן יוצא-דופן, שהייתה מיועדת להולכי הרגל. שנתיים מאוחר יותר הרעיון יצא אל הפועל. אמנם התנועה זרמה כצפוי, בצורה טובה יותר, בעיקר בציר דיזנגוף ששני חלקיו חוברו, אבל כיכר צינה הפכה לגוש בטון מנוכר.
במקום המזרקה ההיסטורית, הציבו במרכז הכיכר את פסלו של האמן אלן דוד (כפי שניתן לראות בצילום משנת 1986). הפסל פינה את מקומו בתורו, לקרוסלה הצבעונית של האמן הבינלאומי יעקב אגם. רק בשנת 2018 תוקן העוול, לכל הפחות בחלקו העיקרי, כאשר הכיכר שבה להיות כולה במפלס הקרקע, כפי שג’ניה אוורבוך רצתה לראות אותה. בנייני העיר הלבנה שוב נגלים לעין, התושבים חוזרים לבלות עם ילדיהם בכיכר הנעימה, כפי שעשו ראשוני העיר בדורות קודמים, והנה סופסוף גם התל-אביבים של שנת 2024 יכולים “להזדנגף” בגאווה.
הצילום (כאן למעלה) משנת 1938: אוסף אריק מטסון.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
כיכר דיזנגוף בשנת 1986. צילום: חגי להב.
