בית הקפה כסית

קפה כסית – רחוב דיזנגוף 117.

בימי בראשית של העיר נפגשו משוררים ואנשי רוח בבית הקפה ‘קזינו גלי אביב’ שעל שפת הים, או בבית קפה ‘בלפוריה’ ברחוב הרצל. אחר-כך היו אלו ‘שלג הלבנון’, ובעקבותיו ‘קפה אררט’ ברחוב בן-יהודה 9, שנחשבו למקומות המפגש של הבוהמה התל-אביבית. ואז, באמצע שנות ה-30 הגיע ‘קפה כסית’. לובה גולדברג, הידועה בכינויה ‘לובה השחורה’, היא שיזמה את הקמתו של בית-הקפה. לובה הייתה פועלת חצץ שמדי פעם הכינה אוכל לחבריה העמלים. הם כל-כך נהנו שהיא החליטה לפרוש מהעבודה בכבישים ובבניין, ופתחה את בית הקפה ברחוב בן-יהודה, פינת מנדלי מוכר ספרים. את השם ‘כסית’ טבע המשורר שלונסקי, שהיה מבאי המקום עוד בשנותיו הראשונות. 

אחד משותפיה של לובה גולדברג היה יחזקאל ויינשטיין. בשנת 1942 כשבית הקפה הועבר לרחוב דיזנגוף 117, ויינשטיין רכש אותו מ’לובה השחורה’ בסכום של 1,000 לא”י. יחזקאל ויינשטיין הפך לחצקל איש-כסית. בכל 112 שנותיה של תל-אביב, לא הייתה עוד דמות מיתולוגית ומשפיעה על חיי הפנאי בעיר, כפי שהייתה דמותו של חצקל איש-כסית.

הוא נולד בשנת 1905 בעיר ז’שוב (פולין של ימינו) ועלה ארצה בגיל 20. תחילה ניסה כוחו בעבודות חקלאיות, אך עד מהרה מאס בכרמים ובפרדסים ונמשך אל העיר הגדולה. שנים עבד כמלצר במסעדות ובבתי הקפה הבולטים של אותם ימים, כמו ‘אסטוריה’, וכמו ‘שלושה כושים’ ברחוב ביאליק. בעבודתו זו רכש לו חברים רבים מבין אנשי התיאטרון והספרות. כשנפתח ‘קפה כסית’ בדיזנגוף, התייצבו אלתרמן, שלונסקי, מסקין, אלכסנדר פן וחנה רובינא לצדו של חצקל ודאגו למשוך את חבריהם למקום. חצקל מצדו, ידע תמיד לעצום עין ולא לגבות כסף מאמנים מתחילים, או מכאלו שהיו מחוסרי עבודה לזמן מה. אלתרמן נחשב לדמות מפתח בתולדות בית הקפה. הכל ישבו סביבו והקשיבו לדבריו. נטייתו להפריז בשתיה ולשאת נאומים שנונים בעת שהיה שתוי, כמו גם הקראת שירים חדשים שכתב, הפכו לחלק מהפולקלור הנקשר ב’כסית’.

יעקב אורלנד כתב בזמן שהיה כאן את השיר המפורסם ‘שני שושנים’, שייקה אופיר ערך הופעות מאולתרות, יוסל ברגנר שירבט ציורים, חנה רובינא סיפרה שאת הכרזת האומות המאוחדות ב-1947 באה לחגוג עם חברים ב’כסית’, חיים גורי שהתראיין בנובמבר 2015 לעיתונאי עמית יולזרי מ’טיים אאוט’ העיד: “הגיעו לבית הקפה מפקדי ההגנה והפלמ”ח, כמו יצחק שדה. היו לוחמים שדיווחו לאלתרמן לפני שדיווחו למפקד ששלח אותם לפעולה. כולם בכסית היו בסופו של דבר אנשים שקשורים ואחוזים בחוויה הארץ ישראלית הפוליטית, על רקע של שואה והשמדה, וראו בעצמם אחראים לגורל האומה. זו גם הגדולה של כסית, שלא הורכבה מאנשים שרק באו להשתכר”.

ימי התהילה של ‘כסית’ עומעמו בשנות ה-60 כשאייבי נתן – כוכב חדש בחיי הלילה של תל-אביב – פתח בפסז’ הוד, על פינת פרישמן, את ‘קפה קליפורניה’. מאה מטר בלבד הפרידו בין שני בתי הקפה, אבל רבים מאנשי הבוהמה והאמנים העדיפו את האווירה החדשנית של ‘קליפורניה’ ועזבו בזה אחר זה את חצקל. כשאלתרמן נפטר ב-1970, נדמה היה כי יקיץ הקץ על ‘כסית’. נעשו ניסיונות לפנות לקהל שונה, שהובילו להצלחה מאד חלקית, והעסק הלך ודעך. אבל אז נרתם בנו של חצקל, מויש’לה איש-כסית, לטובת אביו.

מאמר שפורסם במגזין ‘העולם הזה’ ב-7 בדצמבר 1977, מתאר היטב את תהפוכות אותן השנים: “קפה כסית שינה את אופיו. מקפה בוהמייני הפך לקפה פריקי. היפיס מכל רחבי העולם נחתו בו והתיישבו מסביב לשולחנות, אנשי שוליים וברנשי העולם התחתון קבעו אותו כמקום מושבם. המלצרים הוותיקים דוד, זאקי ומרסל, החלו להתרגל בקושי ללקוחות החדשים, הבר האינטימי והקטן נסגר והפך למזנון, התמונה הענקית של יוסל ברגנר שהייתה כמו חצקל לסמל המסחרי של המקום הורדה מהקיר. חצקל הכניס לעבודה את בנו, השחקן מויש’לה, וביחד ניסו השניים להחזיר לכסית עטרה ליושנה. מויש’לה אירגן קבוצה מחבריו הטובים שתבוא ותשב בקפה. הקבוצה כללה את הצייר אורי ליפשיץ, העיתונאי עמוס קינן, הסטיריקן דן בן-אמוץ, הזמר אריק איינשטיין, השחקן זאב רווח, המפיק צבי שיסל, ואורי זוהר עוד לפני שחזר בתשובה. לאט לאט עשתה לה השמועה כנפיים: הבוהמה חזרה לכסית.”

אריק איינשטיין, בשירו הידוע “סן פרנסיסקו על המים” מבטא ערגה וגעגועים אל הארץ באמצעות כסית, התבור והכנרת: “פתאום אני רוצה לחזור הביתה חזרה אל הבִּיצה, לשבת בכסית ולצחוק עם משה ועם חצקל. תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כנרת.” 

מאיר סוויסה יצר סרט דוקומנטרי בשם “כל אנשי כסית” עליו כתבה המבקרת אריאנה מלמד באתר ynet (יוני 2010): “בתוך כסית התקיימו חיים אחרים לגמרי, ומאיר סויסה חושף אותם בעדינות: משוררים, ציירים וסופרים היו העלית היצירתית של המקום, אנשי תיאטרון, אינטלקטואלים ופוליטיקאים קיימו שם שיח מפרה מתוך התחככות מתמדת, וכשחיים גורי וחיים חפר ויענקל’ה בן סירא והלית ישורון ויעל דיין ואחרים מדברים אל המצלמה שלו, גם הם נקיים מנוסטלגיה כשהם נזכרים בשנות התהילה של כסית”.

חצקל הלך לעולמו בשנת 1979. שלמה להט, שהיה אז ראש העיר, הורה לחסום את רחוב דיזנגוף בזמן הלוויה, כאות הוקרה לאיש. לאה, אשתו של חצקל, המשיכה לנהל את העסק בסיועם של ילדיה מויש’לה וצביה ליטמן. מויש’לה נפטר במפתיע בשנת 1987. צביה ובעלה עוד ניסו להחיות את המקום, אבל ללא נוכחותו של חצקל ובעקבות סכסוכים פנימיים, גווע ‘כסית’ והפך לחלק מההיסטוריה של העיר תל-אביב.

בצילומים משנת 1960 (כאן למטה) רואים את אלתרמן ואת בתו תרצה אתר יושבים בכסית. ואת אברהם חלפי ויעל דיין מבלים בכסית.  צלם: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר, בקפה כסית, שנת 1960. צלם: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר, בקפה כסית, שנת 1960. צלם: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

אברהם חלפי ויעל דיין בקפה כסית, 1960.

אברהם חלפי ויעל דיין בקפה כסית, 1960.

ניתן לשתף את המאמר