בית הקפה כסית

ימי התהילה של ‘כסית’ עומעמו בשנות ה-60 כשאייבי נתן – כוכב חדש בחיי הלילה של תל-אביב – פתח בפסז’ הוד, על פינת פרישמן, את ‘קפה קליפורניה’. מאה מטר בלבד הפרידו בין שני בתי הקפה, אבל רבים מאנשי הבוהמה והאמנים העדיפו את האווירה החדשנית של ‘קליפורניה’ ועזבו בזה אחר זה את חצקל. כשאלתרמן נפטר ב-1970, נדמה היה כי יקיץ הקץ על ‘כסית’. נעשו ניסיונות לפנות לקהל שונה, שהובילו להצלחה מאד חלקית, והעסק הלך ודעך. אבל אז נרתם בנו של חצקל, מויש’לה איש-כסית, לטובת אביו.

מאמר שפורסם במגזין ‘העולם הזה’ ב-7 בדצמבר 1977, מתאר היטב את תהפוכות אותן השנים: “קפה כסית שינה את אופיו. מקפה בוהמייני הפך לקפה פריקי. היפיס מכל רחבי העולם נחתו בו והתיישבו מסביב לשולחנות, אנשי שוליים וברנשי העולם התחתון קבעו אותו כמקום מושבם. המלצרים הוותיקים דוד, זאקי ומרסל, החלו להתרגל בקושי ללקוחות החדשים, הבר האינטימי והקטן נסגר והפך למזנון, התמונה הענקית של יוסל ברגנר שהייתה כמו חצקל לסמל המסחרי של המקום הורדה מהקיר. חצקל הכניס לעבודה את בנו, השחקן מויש’לה, וביחד ניסו השניים להחזיר לכסית עטרה ליושנה. מויש’לה אירגן קבוצה מחבריו הטובים שתבוא ותשב בקפה. הקבוצה כללה את הצייר אורי ליפשיץ, העיתונאי עמוס קינן, הסטיריקן דן בן-אמוץ, הזמר אריק איינשטיין, השחקן זאב רווח, המפיק צבי שיסל, ואורי זוהר עוד לפני שחזר בתשובה. לאט לאט עשתה לה השמועה כנפיים: הבוהמה חזרה לכסית.”

אריק איינשטיין, בשירו הידוע “סן פרנסיסקו על המים” מבטא ערגה וגעגועים אל הארץ באמצעות כסית, התבור והכנרת: “פתאום אני רוצה לחזור הביתה חזרה אל הבִּיצה, לשבת בכסית ולצחוק עם משה ועם חצקל. תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כנרת.” 

מאיר סוויסה יצר סרט דוקומנטרי בשם “כל אנשי כסית” עליו כתבה המבקרת אריאנה מלמד באתר ynet (יוני 2010): “בתוך כסית התקיימו חיים אחרים לגמרי, ומאיר סויסה חושף אותם בעדינות: משוררים, ציירים וסופרים היו העלית היצירתית של המקום, אנשי תיאטרון, אינטלקטואלים ופוליטיקאים קיימו שם שיח מפרה מתוך התחככות מתמדת, וכשחיים גורי וחיים חפר ויענקל’ה בן סירא והלית ישורון ויעל דיין ואחרים מדברים אל המצלמה שלו, גם הם נקיים מנוסטלגיה כשהם נזכרים בשנות התהילה של כסית”.

חצקל הלך לעולמו בשנת 1979. שלמה להט, שהיה אז ראש העיר, הורה לחסום את רחוב דיזנגוף בזמן הלוויה, כאות הוקרה לאיש. לאה, אשתו של חצקל, המשיכה לנהל את העסק בסיועם של ילדיה מויש’לה וצביה ליטמן. מויש’לה נפטר במפתיע בשנת 1987. צביה ובעלה עוד ניסו להחיות את המקום, אבל ללא נוכחותו של חצקל ובעקבות סכסוכים פנימיים, גווע ‘כסית’ והפך לחלק מההיסטוריה של העיר תל-אביב.

בצילומים משנת 1960 (כאן למטה) רואים את אלתרמן ואת בתו תרצה אתר יושבים בכסית. ואת אברהם חלפי ויעל דיין מבלים בכסית.  צלם: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.