בית לאה ודב ויסר
רחוב ברדיצ’בסקי 20.
שכונת מרכז בעלי-מלאכה, שהחלה להיבנות עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, הלכה והתמלאה בתושבים לאחר פרעות תרפ”א. נוצר אם כך צורך עבור החברים בהסתדרות בעלי המלאכה שביקשו להתיישב באזור, לרכוש מגרשים נוספים מזרחית לשכונה המקורית. כך נוסדה שכונת ‘הסתדרות מרכז בעלי-מלאכה ב’ בין שדרות רוטשילד, לבין דרך שכם (רחוב יהודה הלוי של ימינו).
צבי דב הופמן, שהיה חבר בהסתדרות, רכש את מגרש מספר 20 בשכונה, במרחק 150 מטר משדרות רוטשילד. באוגוסט 1922 שולח הופמן מכתב לועד העירייה:
לכבוד ועד עירית תל אביב.
א.נ.
בזה אני מבקש את כב’ לתת לי רשיון על צריף מאבני בלוק, על מגרשי במרכז בעלי מלאכה בשכונת ב’. וגם אני מבקש להתחשב איתי ולא לדרוש ממני הרבה בעד הרשיון הנ”ל, יען אין ביכולתי לשלם הרבה, כי כל הפרנסה שלי היא רק מה שיש לי קיוסק עם עוד שותף אחד בפינת רחוב יהודה הלוי ורחוב הרצל. וכל החומר על הצריף לקחתי בהקפה. וגם לא השתמשתי במים אצל הבנין. וכל הבלוקים קניתי אצל קודרינסקי.
ברגשי כבוד, צבי דב הופמן.
במשך שלוש שנים עמד צריף קטן על המגרש, עד שבשנת 1925 שוכר הופמן את שירותיהם של צמד המהנדסים הנרי ליברסון וליאון פיינשטיין. השניים בנו בית בן קומה אחת, דומה לבתים אחרים שבנו באותה תקופה, עם שני אגפים מופרדים על-ידי גרם מדרגות, המוביל אל הגג.
באותה תקופה רחוב ברדיצ’בסקי כלל גם את הקטע שנמצא מערבית לשדרות רוטשילד. הרחוב התחיל למעשה במפגש עם רחוב מלצ’ט של ימינו. זו הסיבה שבראשית ימיו, כתובתו של הבית הייתה ברדיצ’בסקי 44. רק באמצע שנות ה-30 הסבו את שמו של המקטע המערבי לרחוב מוריה ובשנת 1962 הוחלט לשנות שוב את השם לרחוב חיים ואלישע, על-שמם של שני משוררים יהודיים מרוסיה. מאז שהרחוב חולק לשני מקטעים, כתובת הבית התקבעה על ברדיצ’בסקי 20.
בסוף שנת 1932 – לנוכח גלי העליה המאסיביים – ביקש צבי דב הופמן למכור את המגרש. זו הייתה תקופת השיא של הבניה בתל-אביב. אלא שהוא נתקל בקשיים בירוקרטיים ולכן בחר לנצל את היכרותו האישית עם גורם בכיר בעירייה. כך הוא כותב, בינואר 1933:
הא’ א. לרנר,
ראש המחלקה הטכנית של עירית תל-אביב,
א. נ.
היות ודברתי אתו ביום ד’ 25 לח”ז באופן פרטי בבנק וספרתי לו כי מכרתי את ביתי וכי העיריה מעכבת לי את המכתב שצריכה לתת לי לטאבו שעל ידו אוכל להעביר את הקושאן על שם הקונה. העיריה דורשת ממני שאהרוס את המטבח שמתחת למדרגות ולהחזיר את החלונות מהמרפסות אשר סגורות כבר זה 7 שנים ואשר שלמתי עבורם במשך השנים האלה מסים ומים עבור מרפסות סגורות.
והיות וכב’ אמר לי לבוא אליו ביום ראשון למשרדו בעיריה ואז יברר את הדבר, לכן באתי היום ולא מצאתיו לצערי. אמרו לי שכב’ מרגיש לא טוב ולא יבוא למשרד. נאלצתי לפנות אליו במכתב זה היות ונשקפת לי סכנת בטול המכירה ואצטרך לשלם פצויים אם לא אעביר את הקושאן על שם הקונה במשך הימים הקרובים.
לכן הנני מבקש מכב’ לעזור לי בנידון זה.
בתודה למפרע הנני מאחל לכב’ הבראה שלמה.
לתשובתו המהירה אחכה.
לבסוף הוסדרו ענייני המסמכים ואת המגרש רכש הקבלן הפעלתן יעקב שלוסברג (1940-1861). שלוסברג הרס את המבנה בן הקומה האחת ועל-פניו בנה בית בן שלוש קומות, בסגנון הבינלאומי. אדריכל הבית, הניצב באותו מקום גם עתה, היה שלמה גפשטיין.
בתום תהליך בניה שנמשך כשנה רכשו את הבניין לאה ודב (בריש) ויסר שהגיעו ארצה מהעיר בוצ’אץ’ בפולין. הזוג ויסר השכיר את הדירות בבניין למספר משפחות. הם גם אלו שהוסיפו מקלט בשנות ה-40 והחזיקו בבעלות על הנכס במשך עשרים שנה.
בשנת 1936 התיישבה באחת הדירות משפחת שינבוים, שעלתה ארצה מהעיר ורשה. ההורים רחל ואברהם, וילדיהם משה, שושנה ואלישע.
לאורך הדורות, אלישע שינבוים (1987-1922) הוא הדייר הבולט של הבית ברחוב ברדיצ’בסקי 20. הוא הפך ברבות השנים לשופט בבית המשפט המחוזי ומומחה בעל-שם בדיני משפחה. שינבוים הוביל את הקמתו של בית המשפט לדיני משפחה בישראל.
לאה ודב ויסר מכרו את המקום בשנת 1963 ועברו בעצמם לגור ברחוב החשמונאים 75. בריש ויסר נפטר בשנת 1967 ואילו לאה הלכה לעולמה בשנת 1970.
באמצע שנות ה-60 הבעלות על הבית ברחוב ברדיצ’בסקי שייכת כבר למשפחת קירשנבוים מרחוב הכובשים 17. באותה תקופה התגוררו בקומה ג’ של הבניין משפחות קופרווסר וברונשטיין. בשתי הקומות התחתונות התגוררו חיים ורבקה צאל, משפחת שינבוים, וכן המשפחות רוזנטל וקרומן.
בשנות ה-80 המבנה היה רשום על-שמם של מרגלית ברושנטיין, צפורה כהן ודב דובדבני.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
