בית גרינוולד

בית גרינוולד – רחוב שד”ל 4 (כיום, רחוב שד”ל 6).

נכתב בסיועה האדיב של שרה ברגמן, נכדתה של רבקה שפירא-גרינוולד.

ביתה ההיסטורי של רבקה גרינוולד לא השתנה כמעט מאז הוקם בשנת 1929. המבקרים בשתי קומותיו הראשונות של הבית יוכלו לדמיין לעצמם כיצד התנהלו חייהם של בני המשפחה החל משנות ה-30 של המאה ה-20. את הקומה השלישית שנוספה למבנה המקורי שנים אחדות לאחר שנבנה, הרסו בעת עבודות השימור והשיפוץ והפכו לקומת גג פתוחה. הפער בין הרומנטיקה של ימי תל-אביב הקטנה, לבין הדורסנות של ימינו, מקבל ביטוי מוחשי על רחבת הגג של הבית, עליה מוטל צלו של מגדל הבנק הבינלאומי. לנוכח קיר הזכוכית המפלצתי, שנראה כאילו נצמד אל הבית הקטן ומאיים לבלוע אותו, עלולה להתעורר תחושת מחנק.

רבקה שפירא נולדה בנובמבר 1906 בפתח-תקווה, לאביה יחיאל-מיכל (מיכאל) שפירא ולאמה שרה לבית סויטיצקי. שמה המלא היה רבקה-בתיה אלטע שפירא. ה’אלטע’ נוסף לשמה של רבקה, כסגולה לאריכות ימים. מיכאל שפירא, אחיו הבכור של השומר המיתולוגי אברהם שפירא שנודע בכינוי “זקן השומרים”, ניהל משק חקלאי משגשג ובו פרדסים. במשך שנים כיהן כחבר ועד המושבה פתח-תקווה. רבקה עצמה השלימה רק שמונה שנות לימוד בבית-ספר עממי, ואחר-כך נרתמה לעבודת השדה במשק המשפחתי. בשנת 1924 נפטר מיכאל והוריש לרבקה ולאחיה יצחק-צבי את אדמותיו. זמן קצר אחר-כך הכירה רבקה את ויקטור גרינוולד והשניים החליטו להינשא.

את הפרדס שירשה מאביה, מכרה רבקה במחיר שאיפשר לה לרכוש שני מגרשים באזור לב תל-אביב, סמוך לשדרות רוטשילד. על מגרש אחד הוחלט לבנות את בית החלומות המשפחתי – זה הבית שיהפוך ל’בית גרינוולד’ ברחוב שד”ל 4. על המגרש העורפי (רחוב יבנה 29) יקימו בית דירות פשוט, ששכר הדירה שתכננו לגבות מדייריו, נועד להוות מקור הכנסה נוסף לבני המשפחה. בניין זה ברחוב יבנה, נהרס זה מכבר.

רבקה גרינוולד שכרה את שירותיו של האדריכל הנודע יהודה מגידוביץ’, כדי שיתכנן עבורה ועבור בעלה הטרי את הבית. היא הייתה מעורבת בכל שלבי התכנון והבניה. על חלק מהשרטוטים והתכניות שהגיש לה מגידוביץ, חתום ביחד איתה דווקא אחיה יצחק-צבי ולא בעלה ויקטור. עם סיום הקמתה של הקומה הראשונה בספטמבר 1929, התקבל רישיון להוספת קומה שניה: “רישיון מספר 477. עיריית תל-אביב נותנת בזה להגברת שפירא רבקה רישיון להוספת קומה שניה המכילה ארבעה חדרים וח”ש.” על הרישיון חתומים ראש העיר מאיר דיזנגוף ועוזרו ישראל רוקח.

כך כותב ד”ר יואב חצרוני, בספרו ‘האומן מאוּמן’ המוקדש למגידוביץ’: “האדריכל מגידוביץ נבחר לתכנן את בית החלומות של הזוג הצעיר, שהתחתן בשנת 1929, ותכננו בסגנון אקלקטי. לשם כך תכנן ארקר מוארך שיקנה לבית חזות של ארמון קטן. הבית הצטיין בפרטים אדריכליים מן המעלה הראשונה, כולל שלל דוגמאות ריצוף צבעוני, ציורי קיר מרהיבים ועבודות נגרות משובחות.”

בקומת המבוא גרו דיירים בדמי שכירות ואילו בקומה השניה גרו בני משפחת גרינוולד. בכניסה לקומת המגורים של המשפחה היה מעין חדר קבלה. החדר, שבמרכזו שולחן מוקף כיסאות, שימש אורחים או שליחים שהיו צריכים להמתין עד שמישהו מבני הבית ניגש אליהם. מימין לדלת הכניסה היה חרך צר וארוך, שבאמצעותו ניתן היה לראות מי מגיע אל הבית. סמוך לאותו חרך היה בשנות ה-40 גם סליק נסתר, בו הוחבא נשק של ההגנה. והיה גם פעמון באמצעותו קראו לעובדת המשק שהייתה צמודה לבני המשפחה, ואף זכתה שיהיה לה חדר משלה. שני חדרי אירוח העניקו לבית נופך אריסטוקרטי כמעט: ‘הסלון המזרחי’ שבו היו רהיטים שהובאו מדמשק ו’הסלון האדום’ שבו היו רהיטים מחופים בקטיפה אדומה. חדרי השינה של ההורים ושל שלושת ילדיהם ניצבו לצדו של מסדרון שהוביל למטבח קטן. המטבח נותר ללא שינוי במשך עשרות שנים, מפני שרבקה גרינוולד התעקשה שאין לגעת בו. לפי עדותה של שרה ברגמן, היו במטבח שלושה סטים של כלים: השניים הסטנדרטיים, בשרי וחלבי, ואחד נוסף שהוקצה למאכלי טריפה.

ויקטור גרינוולד (1978-1897) נולד בוינה. הוא שירת כקצין בצבא האוסטרו-הונגרי ואף זכה למדליה מטעם הקיסר, בזכות רעיון מבריק שהגה, כאשר פיזר חומר זרחני ביערות העבותים כדי לסמן דרך חילוץ לפקודיו בימי מלחמת העולם הראשונה, בחזית הרוסית. באחד הקרבות נפצע פצעים קשים ואושפז לפרק זמן ממושך בבית החולים. במהלך האשפוז סיים לימודי משפטים ויצר קשרים טובים בפראג, בירת צ’כוסלובקיה. בשנת 1923 עלה ארצה ומונה בין היתר ליועץ המשפטי של בנק אפ”ק. לבסוף, בחר בפרקטיקה הפרטית כעורך-דין ופתח משרד עורכי-דין ברחוב יבנה, בשותפות עם עו”ד ד”ר זונדלביץ’.

משפחת גרינוולד בהרכב מלא. יושבות: רבקה ויוספה. עומדים מאחור, משמאל לימין: ויקטור, מיכאל ועדנה. צולם ב”סלון האדום”, בשנות ה-40.

בשנת 1931 מונה גרינוולד, בזכות קשרים שרקם, לקונסול צ’כוסלובקיה. ארבע שנים מאוחר יותר שינתה הממשלה הצ’כית את הגדרת הנציגות שבאחריותו מויסקונסוליה לקונסוליה, עניין שהעלה גם את מעמד הבית ברחוב שד”ל. עיתון ‘הארץ’ 5 באפריל 1935: “בליל שבת התקיימה בביתו של ד”ר גרינוולד, הקונסוליה של צ’כוסלובקיה, פגישה של אורחי המכביה מצ’כוסלובקיה. השתתפו יותר מ-300 איש.” בצד עיסוקיו המשפטיים והקונסולרים, היה ויקטור גם צייד חובב, ראש לציידים בארץ ישראל. באחד מחדרי הבית הוצגו פוחלצים. העיסוק בצייד נוצל על ידו כסיפור כיסוי לאימון חברי ההגנה בנשק. אלא שבשובו מאחד ממסעות הציד התנגש בו טרקטור ופגע בו באופן קשה. ויקטור היה כבר בן 57 ביום בו נפצע. בשונה מאירוע הפציעה בימיו כקצין בצבא האוסטרי, התקשה הפעם להתאושש ונותר פגוע ונכה לשארית חייו.

שלושה ילדים נולדו לבני הזוג גרינוולד: מיכאל, יוספה-צביה ועדנה. הבכור מיכאל, שנקרא על-שמו של סבו, נולד שנה אחת לאחר שהבית הוקם. בנעוריו נשלח ללמוד בפנימיה. קרן ושרון הן שתי בנותיו של מיכאל. הבת השניה, יוספה-צביה, על-שמו של אביו של ויקטור, ד”ר יוסף-צבי גרינוולד ששימש כמנהל בית-חולים באיגלאו, צ’כיה. בנותיה של יוספה הן שרה ברגמן והגר-תפארת. עדנה היא הבת הצעירה שנישאה לעמיהוד הפטמן, ותמר פריאנטה היא בתם.

עם הדיירים שגרו בדמי שכירות בבית, נמנו לאורך השנים גם דמויות מוכרות. אהרון-צבי פרופס, איש בית”ר שהיה מקורבם של זאב ז’בוטינסקי ושל מנחם בגין, גר כאן עם אשתו מרים במשך שנים ארוכות. האדריכל קרל רובין, שתכנן בין היתר את ‘בית הדר’ עבר לגור ב’בית גרינוולד’ בשנת 1933, ביחד עם אשתו מרגוט. באותה שנה הוסיף קרל רובין קומה שלישית לבית. בקומה זו התגורר ד”ר אברהמי עם משפחתו וכאן גם ניהל קליניקה בתחום התמחותו: אף אוזן גרון.

מיד אחרי מלחמת העולם השניה התיישבו בבית מהנדס התעופה יעקב פיאטלי ואשתו הנוצריה היינקה, שהייתה מורה לכינור: “סטודיו היינקה פיאטלי, רחוב שד”ל 4, תל אביב. נוסף על שיעורים רגילים לכינור נפתחים השנה קורסים לתלמידים המעוניינים לרכוש להם תעודת גמר של הקונסרבטוריון הממשלתי ברומא (עיתון ‘הארץ’, 28 בנובמבר 1948).” באוגוסט 1957 עמד המהנדס פיאטלי בתור לקופת הכרטיסים בבית הקולנוע ‘צפון’ ונקלע בטעות לזירת שוד שנודעה בהמשך כ”פרשת הרצח בקולנוע צפון”. פיאטלי נהרג מכדור אשר נורה מאקדחו של השודד. זהותו של הרוצח שנמלט מהזירה נותרה כתעלומה במשך שנה שלמה. הפרשה עוררה עניין עצום בציבור ורבים עקבו אחר כל בדל מידע שפורסם בעיתונות. כעבור שנה השוטרים פענחו את התעלומה ועצרו את הרוצח – רפי בליץ שמו. אלא שהפרשה המשיכה להסעיר את אזרחי המדינה עוד שנים ארוכות. רפי בליץ הצליח לברוח מהכלא וחצה את הגבול לסוריה. הוא נלכד על-ידי הסורים שהחזירו אותו אל מעבר לגבול הישראלי. לבסוף נתפס ונכלא שוב. האלמנה היינקה פיאטלי שבלבה פיעם רגש נוצרי עז של חמלה, יצרה קשר עם הרוצח של בעלה, ביקרה אצלו בכלא מפעם לפעם ואף העבירה לו שיעורי מוסיקה. היא גם זו שביקשה לקצר את עונשו. פעולות אלו של הגברת פיאטלי התקבלו בקרב רבים, ברגשי בוז וזעם. היא המשיכה ללמד מוסיקה ולגדל חתולים, אך ביוני 1978 שמה קץ לחייה.

רבקה גרינוולד נשארה לחיות בבית עד יום מותה בשנת 1993. ב-15 שנות חייה האחרונות, והיא אלמנה, הקדישה את מרבית עתותיה לנכדותיה ולענייני הבית. נכדתה שרה מספרת כי באותן שנים היה הבית פתוח לבני המשפחה ולכל הסובבים אותם. מי מהם שהזדמן לתל-אביב ידע כי ימצא ארוחה חמה ומיטה פנויה ב’בית גרינוולד’. כל חייה התחרטה על-כך שנאלצה לסיים את לימודיה בבית-הספר בגיל צעיר, וכך, כשהיא כבר נושקת לגיל 70, רשמו אותה בנותיה לקורסים באוניברסיטת בר-אילן וסבתא רבקה הקפידה אחת לשבוע, בימי ד’, לעשות את כל הדרך באוטובוס, משדרות רוטשילד לבר-אילן ובחזרה. לפי הסיפורים, היא הפיקה הנאה בלתי רגילה מלימודיה באוניברסיטה.

בשנת 1981 מכרה רבקה שפירא-גרינוולד את הבית לחברת הביטוח ‘כּלל’ ודאגה לעתידן של נכדותיה, או כפי שהיא כינתה את המעשה: “מתן ירושה ביד חמה”. היא העמידה תנאי אחד, שעד יום מותה תוכל להמשיך לגור בבית. בשנות ה-80 נהגה לערוך סיורים בחדרי הבית, ללא תמורה כמובן, לקבוצות מזדמנות של ‘החברה להגנת הטבע’. מאוחר יותר הועבר הנכס לרשות ‘הבנק הבינלאומי’ שבהסדר עם עירייית תל-אביב שיפץ את הבית. כיום משמש ‘בית רבקה גרינוולד’ אכסניה לעמותת ‘עלמא’ המגדירה עצמה כ”בית לתרבות עברית”.