חבל בָּזִילִיקָטָה

מחוז בָּזִילִיקָטָה בדרום איטליה, נמחץ בין שני אזורים מוכרים ותיירותיים ממנו: מחוז קַמְפַּניָה עם העיר נאפולי, עם סורנטו, הר וזוב, פּומפּיי ואמלפי מצד אחד, ומן הצד השני מחוז פוליה עם ערי הנמל בּארי ובּרינדיזי ועם בתי הטרולי באלבּרובּלו וקסטל-דל-מונטה. את מקומה המרכזי על מפת התיירות של דרום איטליה ביססה בָּזִילִיקָטָה, ולא רק כתחנת מעבר בין שני המחוזות המוכרים, כאשר מָאטֵרָה, היעד המרכזי בפרובינציה, הוכרזה כבירת התרבות של אירופה לשנת 2019.

בָּזִילִיקָטָה הררית ונידחת בעיקרה. שטחה הוא בסך-הכל כמחצית מגודלה של מדינת ישראל והיא מונה חצי מיליון תושבים בלבד. המבנה הגיאוגרפי והנגישות הקשה הפכו את האזור לאחד הנחשלים והשכוחים באיטליה. ביטוי מכאיב למצב של תושבי המקום משתקף מספרו של קרלו לוי “ארץ שכוחת אל“. בעשרים השנים האחרונות משתקמת בָּזִילִיקָטָה באופן מרשים. חודשי החורף קרים מאד וגם עונות המעבר פחות מתאימות לטיולים. התקופה המומלצת לביקור בחלק זה של איטליה היא בין החודשים מאי-יוני ועד תחילת אוקטובר.

עיר הבירה של המחוז היא פּוֹטֶנְצָה. העיר ממוקמת בגובה של 800 מטר מעל פני-הים. יש כאן מספר כנסיות מעניינות, כשהבולטת שבהן היא הקתדרלה סן-ג’ררדו. למתעניינים בארכיאולוגיה אפשרות לסור לזמן קצר למוזיאון הלאומי בפלאצו לופרדו. תחנת הרכבת המקומית פּוֹטֶנְצָה-סנטרלה מחברת את העיר עם יעדים מרכזיים באיטליה. משך הנסיעה ברכבת מפּוֹטֶנְצָה לנאפּולי, כשלוש שעות.

אם פּוֹטֶנְצָה היא עיר אפרורית למדי, אין הדברים אמורים לגבי הישוב מֶלְפִי, בצפון בָּזִילִיקָטָה. העיירה היפה שוכנת למרגלותיו של הר געש כבוי והיא מתגאה באחת המצודות המרשימות בדרום איטליה. דרום מערבית למלפי מצויים שני אגמים המוקפים צמחיה עבותה. בקיץ ניתן לשוט באגמים אלו עם סירות פדלים. המנזר הבּנדיקטיני סַן-מִיקְלֶה צופה על האגמים ממרומי הגבעה.

למורדותיו של הר הגעש וולטורה, כדאי לערוך סיור קצר בעיירה ההיסטורית ריונרו. האפר הוולקני הפך את אדמת האזור לפוריה במיוחד. מהענבים השחורים שמגדלים בכרמים המקיפים את הישוב, מפיקים את היין האדום והמשובח אָלִיאָנִיקו.

מָאטֵרָה התקיימה במשך מאות שנים, במרחבי ארץ שכוחה, נסתרת מעין העולם, תושביה זנוחים ונדכאים, חיים במערות, בתנאים קשים ובעוני מרוד. אותן מערות המכונות “סאסי” שימשו למגורי אדם במשך אלפי שנים. מאות מערות כאלו חצובות באבן הגיר, חבויות בנקיקי הסלע, חלקן קטנות ומיועדות למשפחה אחת, חלקן גדולות יותר ומתאימות לקהילה של מספר משפחות וחלקן אף שימשו ככנסיות.

עד כמה שזה נשמע מוזר, תושבי מָאטֵרָה חיו במערות עד תחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת. רק אז, בעקבות מחאה שהתעוררה באיטליה, בין היתר בזכות עדותו של קרלו לוי, החליטה הממשלה להעביר את אנשי המערות לצורת מגורים באנאלית יותר. ועדיין הם חיו בעליבות ובדלות קיצונית, עד אשר בשנת 1993 חלה התפנית כאשר ארגון אונסקו הכריז על הישוב ועל ה”סאסי” שלו כאתר מורשת עולמית. וכאמור, השינוי הדרמטי הגיע עם הכתרת המקום כבירת התרבות של היבשת.

בתוך זמן קצר הפכה מָאטֵרָה ליעד תיירותי מוביל. את המערות ניקו וצחצחו לכבוד המבקרים, הקימו בתי-מלון, פתחו מסעדות, שיפצו וסללו ובכך הביאו שגשוג למקום. כמתבקש, חלק מהמערות הוסבו למסעדות או לבתי-מלון, המוגדרים כמלונות בוטיק.

גם העיר החדשה יותר מלהיבה ביופיה. בין הסמטאות הצרות ובתי האבן ובין מבני הציבור שאחדים מהם בנויים בסגנון בארוק ניתן לגלות שבילים שיורדים במורד המצוק אל אזור המערות. בכלל, הטיול במָאטֵרָה כרוך בטיפוס ובירידה במשעולים המתפתלים. מאות שנים של היסטוריה אנושית יוצאת-דופן יצרו כאן ישוב שבתיו ומערותיו מגובבים ומעורבבים זה בזה, וכל זה יוצר מבוך נפלא שיותיר את רישומו על כל אחד מהבקרים בְּמָאטֵרָה.

מוֹנְטֶסקַלְיוֹזו היא עיירה חביבה, 18 ק”מ דרומית למָאטֵרָה. בכל שנה, בחודש אוגוסט, נערך כאן פסטיבל בשם פֶסְטָה דִי סַן-רוֹקוֹ. בעיירה מנזר מן המאה ה-12.

בדרומה של בָּזִילִיקָטָה משתרע הפארק הלאומי של מוֹנטֶה פּולִינו, המשותף גם למחוז קלבּריה. זהו אחד הפארקים הגדולים באיטליה. מונטה פּולינו הוא הר בשרשרת הרי האפּנינים. פסגתו של ההר מתנשאת לגובה של 2,248 מטר מעל פני-הים. שבילי הליכה רבים מאפשרים טיולים וטרקים בדרגות קושי שונות במרחבי הפּארק. מונטה פּדולינו הוא גם אתר פופולארי במיוחד עבור רוכבי האופניים.

בָּזִילִיקָטָה נושקת לחופים, הן של הים היוני, הן של הים הטירני. בשני המקרים מדובר בנשיקות חטופות… אורכו של החוף לשפת הים היוני כ-35 ק”מ. מבין אתרי הנופש הפזורים לאורכו בולטת העיירה מֵטָאפּוֹנטו. החוף לשפת הים הטירני נפרש על-פני 18 ק”מ בלבד.