מחוז סיינָה

פעמיים בשנה, ביולי ובאוגוסט, משמשת פִּיאָצָה דֶל-קָמְפּוֹ זירה לתחרות סוסים מסורתית, המושכת אליה קהל רב. התחרות בבסיסה, היא בין השכונות השונות של העיר, כאשר כל אחת מהשכונות מיוצגת על-ידי פרשים שונים ומזדהה בצבע האופייני לה, ועל-כן הדגלים הצבעוניים המתנוססים בכיכר. גם פסטיבל הג’ז השנתי, מתנהל בעיר, בחודשי הקיץ.

האתר הנוסף בסיינָה, שלמענו היה כדאי לעשות את כל הדרך לכאן, שוכן מספר עשרות מטרים מערבה מהפִּיאָצָה הנהדרת. זוהי קתדרלת הדואמו שבנייתה החלה במאה ה-11 ונמשכה למעלה מ-300 שנה. חזית הקתדרלה מכוסה שיש לבן ושחור, ומעליה מתבלטים הכיפה הגדולה ולצדה המגדל בעל הצריח המשולש. האכסדרה הפנימית ומדורי התפילה, כמו גם אולם הספריה של משפחת פּיקולומיני, הם יצירות מופת.

סיינָה העתיקה ובנייני האבן עם גגות הרעפים האדומים, מזמנת למסיירים ברחובותיה, מראות המעלים בדמיון תקופות היסטוריות רחוקות. העיר עתירה בכנסיות, חלקן מושכות את הלב דווקא בזכות מימדיהן הצנועים, חלקן חבויות בקצה סמטא או במעלה גרם מדריגות. כך או כך, אין סיבה לערוך לפה גיחת-יום קצרה בלבד, כפי שעושים תיירים רבים, המוותרים בכך על שוטטות-ערב רומנטית בחוצות העיר.

מעט צפונית לסיינָה, בדרך אל סן-ג’ימיניאנו, כדאי לחנות לזמן קצר בעיירה המבוצרת של Monteriggioni.

סַן-גִ’ימניָאנוֹ, בצפון המחוז של סיינָה ידועה בכינוי “עיר המגדלים היפים”. היא בנויה על גבעה מעל עמק אֶלְזָה וגם היא ידעה פריחה בימי-הביניים. מיקומה האסטרטגי על צומת דרכים חשוב בין סיינָה לפִּיזָה וּלפִירֶנצֶה, היה לה לעתים לרועץ, כאשר כוחות גדולים ממנה ניסו להשתלט עליה. תושביה של סַן-גִ’ימניָאנוֹ כמו תושבי ערים אחרות באירופה, נפגעו אנושות בימי “המגפה השחורה” שקטלה בהם ללא רחם. להבדיל, גם מגפת הקורונה פגעה קשות באיטליה כולה, ובכלל זה גם באנשי טוֹסְקָנָה.

המגדלים – 14 במספר – אשר שרדו את תלאות הזמן, ניבטים מקו הרקיע של הישוב למרחק רב ומעניקים למקום, ביחד עם עשרות הארמונות והמבנים העתיקים שנגלים למבקר כאשר הוא נכנס לישוב, את אותו קסם ייחודי שהפך את סַן-גִ’ימניָאנוֹ לאחד היעדים הפּופּולאריים בטוֹסְקָנָה. סיפורם של המגדלים, הוא ספור של אגו מנופח, תחרות בין משפחות האצילים הפיאודלים. במהלך השנים הוקמו מעל 70 מגדלים כאלו, מהם כאמור ניתן ליהנות כיום מאותם 14 שנותרו זקופים בעמדתם. 

אין אפשרות להיכנס עם מכונית למתחם שבתוך החומות. מן הכניסה הראשית, פורטה סן-ג’יאובני, עולים עם הדרך במעלה הגבעה עד אזור הכיכר המרכזית. מומלץ עם זאת, לחנות בחניונים שנמצאים צפונית לחומה (חניונים מספר 3 ומספר 4), לטפס בשביל הצר ולעלות במדרגות אל שער צדדי שדרכו נכנסים לסַן-גִ’ימניָאנוֹ, באופן מצודד ומהנה יותר.

סביב כיכר הדואומו המרכזית, נמצאים שבעה מהמגדלים ובמערבה כנסיית הדואומו מן המאה ה-12. מטיילים שמגיעים לכאן לאחר שביקרו בסיינָה יגלו קווי דמיון בין יצירות האמנות המצויות בשתי הערים. אין זה מקרה: מרבית האמנים שציוריהם מקשטים את מוזיאון הכנסייה המקומית, רכשו את השכלתם בבית-הספר לאמנות של סיינָה. מחוברת לכיכר הדואמו פִּיאָצָה יפהפיה נוספת – פִּיאָצָה דלה ציסטרנָה, שמסמלת את מרכז העיר ובעברה שימשה ככיכר השוק.

בית העירייה הסמוך שהיה ידוע בעברו כ”ארמון העם” הוא אחד המבנים המרשימים שנותרו מתקופת ימי-הביניים, והוא גם מאכסן מוזיאון ציורים מעניין. אתר ייחודי נוסף הוא מנזר סנט אוגוסטינו שמבנהו הכפרי משהו, בסגנון הרנסנס הטוסקני, שומר על אווירה אותנטית. בנוסף, קיימים בסַן-גִ’ימניָאנוֹ מספר כנסיות ומוזיאונים שאפשר לבקר גם בהם, בהתאם לזמן המוקדש לישוב.

מחוץ לחומות, כאשר יוצאים משער פונטי מגיעים לעמדות הכובסים, שבעבר בצעו את מלאכתם תחת הקשתות הגותיות היפות, במזרקה הציבורית. כמו-כן ניתן לערוך תצפית על העיר מן המבצר הגבוה: רוֹקָה דִי מוֹנטסְטָפוֹלִי.

סַן-גִ’ימניָאנוֹ מתגאה ביין לבן משובח הקרוי וֵרנַקיָה ובמסעדותיה מגישים גם תבשילים רבים, מתובלים בזעפרן, התבלין עמו העיר מזוהה עוד מימי-הביניים. ב-12 למארס נערך כאן פסטיבל לכבוד הקדוש המקומי סַנְטָה פִינָה.

העיר הקטנה ווֹלְטֵרָה הייתה זוכה ליתר תשומת-לב אלמלא הייתה שכנה קרובה לסן-ג’ימניאנו, המאפילה עליה. ווֹלְטֵרָה, אף היא, ישוב מוקף חומות מימי-הביניים, ממוקמת על גבעה רמה. פִּיאָצָה פּריורי והמוזיאון האטרוסקי, הם שני מוקדי המשיכה העיקריים של המקום.

ארץ הכרמים של קִיאַנְטִי מתפרשת בצפון הפּרובינציה של סיינָה, ולדרומה של פִירֶנצֶה. גבעות מכוסות גפנים וחוות מבודדות פזורות בין עיירות וכפרים ציוריים, הפכו אזור זה לאטרקטיבי במיוחד עבור תיירים המבקשים לעצמם חופשה פסטורלית, ולאחרונה גם עבור זוגות צעירים המעדיפים לערוך חתונה אזרחית על רקע תפאורה בלתי נשכחת. עשירי טוֹסְקָנָה גילו את קסמו של המקום זה מכבר ורבים מהם רכשו כאן אחוזות ובתי קיץ. אפשר כמובן לחלוף על-פני קִיאַנְטִי בנסיעה בת שעות אחדות, תוך כדי חניה במספר יקבים, אבל כדי לספוג את האווירה כדאי ללון כאן, ולו ללילה אחד. 

הנסיעה על כביש מספר 429, בין הישובים פּוֹגִיבּוֹנְסִי ו-Montevarachi היא מן הנסיעות היפות שאפשר לבצע בחבל טוֹסְקָנָה. יינות קִיאַנְטִי ובעיקר הגראפָּה המפורסמת יוגשו לסועדים בכל אחת מן המסעדות של האזור. בחלק של קִיאַנְטִי השייך למחוז סיינָה, בולט הישוב החלומי ראדָה-אִין-קיאנטי, הנמצא גם הוא על כביש 429. טיילת צרה משקיפה על העמק המרהיב. בתוך הישוב ראדה יש כמובן מבחר גדול מדי של חנויות לתיירים, עם המזכרות הבלתי נמנעות, אך רוח טוסקנית נעימה, עדיין שורה על המקום.

העיר פּיאֵנזָה, כ-50 ק”מ דרום-מזרחית לסיינָה, במרכז עמק אורקיה היא ההפתעה הנעימה של חלק זה של טוֹסְקָנָה. אמנם פּיאֵנזָה כלולה ברשימה המחייבת של אונסקו, כנכס מורשת לתרבות העולם,  והרשויות המקומיות הכריזו עליה ועל ארבעה ישובים נוספים שבסביבותיה כעל “פארק האמנות”, אבל מידע זה לא הגיע בינתיים אל אזניהם של מרבית התיירים. הוועדה של אונסקו ציינה את פּיאֵנזָה, בזכות תפיסת העיצוב הארכיטקטוני של העיר העתיקה, ובזכות הערך התרבותי של המקום, המייצג את רוח התחייה האנושית. ובאמת פּיאֵנזָה היא תמצית בניית הרנסנס. כיכר פיוס השני, על-שם האפיפיור, יליד המקום, מהווה את מרכז העיר, ובה בין היתר, כנסיית הדואומו הבלתי נמנעת, וגם ארמון פִּיקוֹלוֹמִינִי בו התגורר האפיפיור.

בסמוך לפּיאֵנזָה ממוקמת העיירה מונטליצ’ינו. העיירה מוקפת כרמים אשר מענבי הסנג’ובזה שלהם מפיקים את היין המשובח ברונלו.