בשלב הראשון נבנה על המגרש בית בן קומה אחת, שיהפוך ל’בית בנבנישתי’ ברחוב החשמל 8. עד אז גרו בני המשפחה בשדרות רוטשילד. בשנת 1927 כבר התמקמו בבית החדש, ברחוב החשמל. באותה עת הייתה רבקה בתם הבכורה בת 14, ואילו בנם הצעיר יצחק, היה בן 7. כעבור שנים אחדות התבקש האינג’ינר אריה כהן להכין תכנית לבית בן שתי קומות ובשנת 1934 גם נוספה לו קומתו השלישית. הבית שייבנה בסגנון הבינלאומי הוא השלד של הבית העומד על תלו עד עצם היום הזה.

בינתיים יודלביץ’ עקר לראשון-לציון ועזרא המשיך לנהל את העסק בכוחות עצמו, בדרך יפו. הוא קיבל בלעדיות על יבוא מנורות חשמל מתוצרת ‘טונגסרם’, או כפי שהוא מפרסם מפעם לפעם, במודעות בעיתונות: “אור השמש במנורה. הבא-כח היחידי לא”י ועבר הירדן.” ב-12 במאי 1929 מתפרסמת בעיתון ‘הארץ’ מודעה במתכונת שונה: “גדוד מגיני השפה מודיע שעל-פי הזמנת בית המסחר עזרא בנבנישתי, התקבלו בארץ עששיות חשמל ששם הפירמה כתוב עליהם בעברית. גדוד מגיני השפה פונה לסוכני בתי חרושת מחוץ-לארץ בהצעה שישתמשו בעברית לשם פרסום התוצרת שלהם בארץ ישראל.”

בשנת 1937, כשהחלו להתקבל רישיונות לפתיחת עסקים בשכונה, העביר בנבנישתי את בית המסחר שלו מדרך יפו, לקומת הקרקע בבניין. ביולי 1940, כשהוא בן 55 בלבד, נפטר עזרא בנבנישתי. אלמנתו מרים, בנו יצחק ובתו רבקה סטלבו, היורשים החוקיים, הפכו לבעלי הנכס. יצחק מקבל עליו את ניהול החנות למוצרי חשמל, שמלבד נורות טונגסרם מוכרת גם מכשירים חשמליים, ובהם – כפי שיצחק מפרסם – שואבי אבק, אשר כונו באותה עת: “יונקי אבק”.

יצחק התגייס לצבא ונפצע במהלך מלחמת השחרור. כששב לביתו ביקש לנצל את הזכויות המגיעות לו בגין 45% הנכות שנקבעו לו: “הנני מגיש תכנית לבנית דירה על גג ביתי ברחוב החשמל 8. אני משרת בצבא ונפצעתי בעת מילוי תפקידי לפני תשעה חודשים ועודני נמצא בטיפול רפואי בבית-חולים צבאי. כיוון שהנני עומד להשתחרר בקרוב ולהתחתן, תאפשר לי הדירה את סדורי בחיים.”

עם השנים הלך מעמדה של השכונה והתדרדר. את הדיירים הבורגנים החליפו בתי עסק קטנים ובעלי מקצועות חופשיים, ואילו ‘גן החשמל’ (שנקרא בימינו ‘גינת השרון’) שנמצא ממש מול הבניין הפך למוקד של פעילות מפוקפקת. הגברת מרים בנבנישתי עצמה עברה בסוף שנות ה-50 לגור ברחוב דובנוב. את חדרי דירתה השכירה לעורכי-דין. אחד מהם, אשר וינברג, מתלונן במכתב לעיריה (ספטמבר 1961):