בֵּית בְּלוּמֶנְפֵלְד

בית בלומנפלד – רחוב החשמל 29, פינת מקווה-ישראל 26.

נכתב בעזרתה האדיבה של הסופרת האמריקאית טליה קרנר, נכדתם של אסתר ויצחק לדרברג, שהיו שותפים בבעלות על הבית במשך רוב שנותיו. טליה עצמה נולדה בבית זה וגרה בו עם הוריה, עד שמלאו לה שנתיים.

המגרש הפינתי בשכונת ‘רמת השרון’ (‘מתחם לבונטין‘ של ימינו), מול תחנת החשמל המרכזית של תל-אביב, השתייך כבר בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 לשרה ולמשה בלומנפלד. השניים היו בני למעלה מגיל 60 כשהחליטו בשנת 1932 לבנות על המגרש בניין בן שלוש קומות, במקום בו שכן עד אז ביתם הפרטי. תשעת ילדיהם הבוגרים כבר עזבו את המעון המשפחתי ובני הזוג קיוו להתפרנס לעת זיקנה, מדמי השכירות אותם היו צפויים לשלם דיירי הבניין העתידיים.

הם שכרו את שירותיו של המהנדס האזרחי משה קרסיק, שהיה בוגר מחזור י”ד ב’גימנסיה הרצליה’. קרסיק נסע לבלגיה, שם סיים לימודי תואר בהנדסה, שב ארצה ופתח משרד במרחק עשרות מטרים מתחנת החשמל. הוא תכנן עבור משפחת בלומנפלד מבנה בסגנון מודרני, כשבחיבור בין שתי חזיתות הבניין, מתבלט מעין מגדל צריח מעוגל. בסוף שנת 1934 התקבלו כל האישורים והרישיונות המאפשרים איכלוס של הדירות.

אלא שהעלויות שהיו כרוכות בהקמת הבניין הכניסו את שרה ומשה בלומנפלד לחובות. שנה מאוחר יותר הם הגיעו למסקנה שהמעמסה גדולה מדי עבורם וחיפשו להם שותפים. בדצמבר 1935 כותב עורך דין זליגמן למחלקה הטכנית בעירייה: “הריני מתכבד לאשר בזה שמר משה בלומנפלד בעל הבית הנמצא ברחוב החשמל 29 בתל-אביב, מכר שני שלישים מביתו כדלקמן: שליש אחד למר משה אוקסהורן ושליש אחד למר יצחק לדרברג והגברת אסתר לדרברג.” השותפות בין השלושה נמשכה עוד שנים אחדות, אבל לבסוף נרכש גם השליש האחרון, וכל-אחד מהשניים, אוקסהורן ולדרברג, נותר עם מחצית הבעלות על הבניין. משה בלומנפלד נפטר באפריל 1945 ואשתו חיה נפטרה כעבור 4 שנים.

משפחת לדרברג, שבבעלותה היה כבר בניין ברחוב אלנבי, פינת שדרות רוטשילד (‘בית לדרברג‘), התיישבה בשתי דירות בקומה ב’. בקיר המחבר בין שתי הדירות נוספה דלת מקשרת, וכך בעצם נהנתה המשפחה מדירה גדולה שהשתרעה על-פני כל הקומה. יצחק לדרברג, אבי המשפחה, החזיק בשותפות עם דודו יעקב אלימלך בתי מסחר לכלי-בית, שהניבו הכנסות יפות. אשתו, אסתר לבית ינובסקי, הייתה צאצאית לאחת המשפחות השורשיות בירושלים, נצר לרב זלמן הצורף וליואל-משה סלומון. 

ליצחק ולאסתר נולדו ששה ילדים, ארבע בנות ושני בנים. בצעירותה נסעה לאה-דניאלה, הבת הבכורה, ללמוד משפטים בביירות, מבלי שקיבלה לכך אישור מהוריה. דניאלה התחתנה עם חייל יהודי מאמריקה ועברה לגור בארה”ב. הבן השני, יהושע לדרברג, הפך ליד ימינו של אביו בבתי המסחר של המשפחה. הציירת רביבה יפה (2012-1924), אמה של טליה קרנר, עסקה בתחומים שונים עד גיל 40, ורק אז החלה להקדיש את מלוא זמנה לאמנות ולציור – תחום בו רכשה עד מהרה מוניטין, גם מחוץ לגבולות ישראל. משה (1995-1926), הרביעי מבין הילדים, עיברת את שם משפחתו ללודר והיה למהנדס מים. הבת החמישית היא חנה לדרברג-ג’נין, שנישאה למהנדס גרישה ג’נין. הצעירה בילדי לדרברג, רות ליסיון-מאיר, הפכה לברוקרית והיא חיה כיום בארה”ב.

עבור משה אוקסהורן (1954-1890), השותף בבעלות על הבניין, הייתה זו השקעה כספית נוספת בשרשרת ארוכה של פעילויות כלכליות. אוקסהורן היה אחד היבואנים הגדולים בארץ של מוצרי מזון, ניהל רשת של בתי מסחר, השקיע בנדל”ן, ולימים הפך גם לפרדסן רב השפעה. חסיה ומשה אוקסהורן גרו עם משפחתם בבית פרטי שתכנן עבורם האדריכל יוסף ברלין, ברחוב החשמל 25. בין בית משפחת אוקסהורן לבין ‘בית בלומנפלד’ הפריד רק מגרש אחד, עליו עמד ‘בית רטושניק’. לא הרחק מבתי המגורים נמצא בית-הכנסת השכונתי, אותו פקד יצחק לדרברג מדי ערב, ושם גם פגש מפעם לפעם את אוקסהורן.

במרבית שנותיו הראשונות של הבית התנהלו בו חיים שקטים ודייריו לא ידעו סערות יוצאות דופן. זאת, עד השנים 1947/48. באותה תקופה הפכו הבריטים את ‘בית הדר‘ שנמצא בסמיכות לבניין, לאזור צבאי סגור שמשך אליו פעילויות מחתרתיות, אשר גבלו לעתים בהפקרות. ב-18 במאי, עם פרוץ מלחמת השחרור, הופצץ אזור התחנה המרכזית של תל-אביב על-ידי מטוסי ספיטפייר של חיל האוויר המצרי. חלק מהבתים ברחוב החשמל וברחוב מקווה-ישראל נפגעו מהדף ומרסיסים. מבין הבתים שנפגעו היה גם הבית ברחוב החשמל 29, אבל הנזק לא היה גדול מספיק כדי שמהנדס העיר יאשר לדיירים פטור מתשלום מסים כפי שהיה נהוג עם בתים שהוגדרו כלא-ראויים למגורים. 

באותן שנים שימש הבית בעיקר למגורים. הכניסה לחדר המדרגות של המבנה נמצאת בחזית הפונה לרחוב החשמל. בחזית הפונה לרחוב מקווה-ישראל הייתה כמעט תמיד מכולת ובהמשך נוספה לידה חנות ירקות. החל משנת 1949 ניהלה במקום, הגברת יפה גוטסדינר, בית-קפה ומסעדה.

המכולת למרגלות הבניין פִּרנסה מספר חנוונים. בשנת 1943 קיבלו בני-הזוג נחשוני את המפתחות לניהול החנות. ב-7 בינואר 1959 שולח עמוס נחשוני מכתב לעירייה: