התחנה המרכזית - תל-אביב

הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית הַיְּשָׁנָה

התחנה המרכזית הישנה של תל-אביב.

התחנה המרכזית הישנה של תל-אביב החלה לפעול בשנת 1942. מיקומה נבחר בשל קירבתה לתחנת הרכבת, וכן לכיכר המושבות שהיוותה עד אז מעין תחנה מאולתרת. האוטובוסים שהגיעו לתחנה היו שייכים לחברות ‘אגד’, ‘דרום יהודה’, ‘איחוד רגב’ ו’המעביר’. כבר בשלב מוקדם, שנים ספורות לאחר הקמת התחנה, המסוף שנבנה ברחוב הגליל לא יכול היה לספק את הביקוש הגדול של הנוסעים ורציפי האוטובוסים הלכו והשתרעו על שטחים נרחבים יותר, בין רחוב סלומון ועד רחוב השרון.

האזור כולו התמלא בנקודות איסוף והורדה של קווים עירוניים ובינעירוניים. התחנה, שנראתה בתקופת הבריטים כמעט כמו מרכז תחבורה אירופאי, הפכה לאחר קום המדינה למתחם מזרח-תיכוני צפוף ורועש. מאות רוכלים פתחו חנויות קטנות ומזנונים, ברחובות הצרים שהקיפו את המבנה הראשי. כבר ביולי 1964 מפרסם עתון ‘על המשמר’ מאמר המעיד על המצב בתחנה:

תחנת האוטובוסים המרכזית של תל-אביב גלשה זה מזמן אל כל הרחובות הסמוכים, וגם כך אינה מסוגלת לקלוט עוד את התנועה הסואנת של אלפי אוטובוסים ומאות אלפי נוסעים המגיעים ויוצאים ב-129 קווים בינעירוניים ו-9 קווים עירוניים. למעשה משתמשים ‘דן’ ו’אגד’ בשטח ארוך פי שישה בערך, ברחובות הסמוכים לתחנה, מאשר בתחנה עצמה… בשעות השיא בתנועה, דומה התחנה המרכזית ליצירת מופת של אנדרלמוסיה כבירה.

וכך מתאר אברהם רותם מ’מעריב’ את מצב התחנה בכתבה מאוגוסט 1970:

היא גוססת. בת 30 בסך-הכל, אבל ניכרים בה סימני הזיקנה. איש לא דואג לה…מכאן יוצאים האוטובוסים לאילת ולשארם-א-שייך, לאבו-רודיס ולבאר-שבע, למטולה ולרמת-הגולן… הכל מנצלים את המעבר הצר, זה המוליך מרחוב הגליל לרציף מס’ 1. כאן מצוי כיום לבה של התחנה: לשכת מודיעין, קופות כרטיסים, מוכרי העתונים, הקבצנים, והטלפונים הציבוריים.

כל מי שחי בארץ בשנות השבעים והשמונים זוכר את מוניות השירות, את דוכני הקסטות והפלאפל, את הבסטות ואת מוכרי התמונות בלירה. כל אלו ניהלו את עסקיהם בצעקות רמות. והיה כמובן רחוב נווה-שאנן, שהיה גדוש בחנויות נעליים. למרבה ההפתעה, המקום המטונף והמעושן הזה, מעורר אצל רבים זיכרונות נוסטלגיים.

קובי אוז מתאר את התחנה המרכזית בשיר “התחנה הישנה”: הייתי יורד בתחנה הישנה…בדרך לתל אביב המבריקה. אני עוצר במציאות הסדוקה של פיתה עם זעתר וביצה בצד, של ספק רבנים ספק פושטי יד. בעשרה שקלים שלוש קלטות ושירים מוכרים מכל המדינות, והבוץ השחור על כל מדרכה.

באמצע שנות התשעים נחנכה התחנה המרכזית החדשה ברחוב לוינסקי, כ-700 מטר דרומית לתחנה המקורית שגוועה לאיטה, עד שחדלה לפעול. התחנה המרכזית החדשה מתחרה עם כיכר אתרים על התואר: האתר המכוער והמיותר של תל-אביב. כיום, החליפו את הרציפים הארוכים מגרש חניה וגן ציבורי, ובמבנה הישן ששופץ ממוקמת תחנת משטרה, ולצדה מוסדות קהילתיים.

גולשים שקראו את הכתבה, מוסיפים רשמים וחוויות. דפנה חיון: “שם, בדרך לקו 5, התחיל הרומן שלי עם בעלי מזה 48 שנה. שנינו היינו חיילים בדרך הביתה לסוף שבוע.” מיכל אלון: “זכור לי שאחרי הטירונות החיילות נהרו לרחוב נוה-שאנן כדי להמיר את נעלי גולדה הלא ממש יפות בנעליים שחורות סבירות יותר.” קובּי אוֹז: “ב-2001 חזרנו לתחנה הישנה אחרי הקְלִיפּ האיקוני שצילמנו ב-1994 והפעם יצא לנו קליפּ נבואי שחזה את ימינו אלה.” דורון ארזי: “הזוועה האמיתית הייתה כמובן שירותי התחנה המרכזית. בעת שירותי הסדיר בחרתי תמיד, גם אחרי 8 שעות נסיעה באוטובוס מסיני, להתאפק בכל זאת עד ההגעה הביתה, ובלבד שלא להזדקק להם.” מרים ספיבק: “במלחמת העצמאות הופצצה התחנה. הייתי שם עם אמי ואחותי הקטנה. רצנו למעבר תת קרקעי, דרכו עברו לקווים השונים.” אלי שלוסר: “נסעתי בשנות ה-70 מהתחנה המרכזית לירושלים, ללמוד באוניברסיטה. אהבתי מאד להיכנס לקולנוע ‘מרכז’ לראות סרטים של אלביס פרסלי.” כנרת לוי: “תמיד אזכור ימים יפים בתחנה. חנויות בגדים, מסעדות, ריחות, מוסיקה מזרחית באוויר, אוטובוסים בשורות. ימי שישי שלנו.” אלברט יעקבי: “המקום הזה היה כור ההיתוך של קיבוץ הגלויות עד לסוף שנות ה-90. כילד מרעננה, שלאביו הייתה חנות בנחלת-בנימין, יש לי הרבה נוסטלגיה לתחנה.” נחמה אופיר: “זוכרת היטב את קו 33 שעמד ליד חנויות הנעליים. נסעתי איתו ליד אליהו.”