התחנה המרכזית הישנה

התחנה המרכזית הישנה של תל-אביב.

התחנה המרכזית הישנה של תל-אביב החלה לפעול בשנת 1942. מיקומה נבחר בשל קירבתה לתחנת הרכבת, וכן לכיכר המושבות שהיוותה עד אז מעין תחנה מאולתרת. האוטובוסים שהגיעו לתחנה היו שייכים לחברות ‘אגד’, ‘דרום יהודה’, ‘איחוד רגב’ ו’המעביר’. כבר בשלב מוקדם, שנים ספורות לאחר הקמת התחנה, המסוף שנבנה ברחוב הגליל לא יכול היה לספק את הביקוש הגדול לנסיעות ורציפי האוטובוסים הלכו והשתרעו על שטחים נרחבים יותר, בין רחוב סלומון ועד רחוב השרון. האזור כולו התמלא בנקודות איסוף והורדה של קווים עירוניים ובינעירוניים. התחנה, שנראתה בתקופת הבריטים כמעט כמו מרכז תחבורה אירופאי, הפכה לאחר קום המדינה למתחם מזרח-תיכוני צפוף ורועש. מאות רוכלים פתחו חנויות קטנות ומזנונים, ברחובות הצרים שהקיפו את המבנה הראשי. כבר ביולי 1964 מפרסם עתון ‘על המשמר’ מאמר המעיד על המצב בתחנה: “תחנת האוטובוסים המרכזית של תל-אביב גלשה זה מזמן אל כל הרחובות הסמוכים, וגם כך אינה מסוגלת לקלוט עוד את התנועה הסואנת של אלפי אוטובוסים ומאות אלפי נוסעים המגיעים ויוצאים ב-129 קווים בינעירוניים ו-9 קווים עירוניים. למעשה משתמשים ‘דן’ ו’אגד’ בשטח ארוך פי שישה בערך, ברחובות הסמוכים לתחנה, מאשר בתחנה עצמה… בשעות השיא בתנועה דומה התחנה המרכזית ליצירת מופת של אנדרלמוסיה כבירה.”

וכך מתאר אברהם רותם מ’מעריב’ את מצב התחנה בכתבה מאוגוסט 1970: “היא גוססת. בת 30 בסך-הכל, אבל ניכרים בה סימני הזיקנה. איש לא דואג לה…מכאן יוצאים האוטובוסים לאילת ולשארם-א-שייך, לאבו-רודיס ולבאר-שבע, למטולה ולרמת-הגולן… הכל מנצלים את המעבר הצר, זה המוליך מרחוב הגליל לרציף מס’ 1. כאן מצוי כיום לבה של התחנה: לשכת מודיעין, קופות כרטיסים, מוכרי העתונים, הקבצנים, והטלפונים הציבוריים.”

כל מי שחי בארץ בשנות השבעים והשמונים זוכר את מוניות השירות, את דוכני הקסטות והפלאפל, את הבסטות ואת מוכרי התמונות בלירה. כל אלו ניהלו את עסקיהם בצעקות רמות. והיה כמובן רחוב נווה-שאנן, שהיה גדוש בחנויות נעליים. למרבה ההפתעה, המקום המטונף והמעושן הזה, מעורר אצל רבים זיכרונות נוסטלגיים. 

קובי אוז מתאר את התחנה המרכזית בשיר “התחנה הישנה”: הייתי יורד בתחנה הישנה…בדרך לתל אביב המבריקה. אני עוצר במציאות הסדוקה של פיתה עם זעתר וביצה בצד, של ספק רבנים ספק פושטי יד. בעשרה שקלים שלוש קלטות ושירים מוכרים מכל המדינות, והבוץ השחור על כל מדרכה.

באמצע שנות התשעים נחנכה התחנה המרכזית החדשה ברחוב לוינסקי, כ-700 מטר דרומית לתחנה המקורית שגוועה לאיטה, עד שחדלה לפעול. התחנה המרכזית החדשה מתחרה עם כיכר אתרים על התואר: האתר המכוער והמיותר של תל-אביב. כיום, החליפו את הרציפים הארוכים מגרש חניה וגן ציבורי, ובמיבנה הישן ששופץ ממוקמת תחנת משטרה, ולצדה מוסדות קהילתיים.

הצילום משנת 1965 – מתוך ארכיון הסרטים של הסינמטק.

ניתן לשתף את המאמר