בית שרנו ושותפיו
בית שרנו ושותפיו – רחוב ראש פנה 25, פינת הגר”א 36.
בין מסילת הרכבת לירושלים, לבין שכונת ‘נווה-שאנן’, הקים מרקו שלוש שכונה קטנה. השכונה – שבמרכזה מספר בתים המהווים דוגמה נפלאה לאדריכלות “העיר הלבנה” – נבנתה בשנות ה-30 של המאה ה-20 וזכתה לכינוי ‘גבעת מרקו’. למשפחת שלוש היה כבר אז חלק נכבד בהיסטוריה התל-אביבית. ראש השבט, אהרון שלוש שעלה ארצה מאלג’יריה, הוא זה שרכש את האדמות עליה הוקמה שכונת ‘נווה צדק‘. שני בניו של אהרון, אברהם-חיים ויוסף-אליהו הקימו בית-חרושת למרצפות מלט ואחר-כך גם למוצרי בנייה מבטון. השניים עשו חיל בעסקיהם והיה להם תפקיד מרכזי במפעל הבניה העירוני. מרקו הוא בנו של אברהם-חיים שלוש.
על ראש הגבעה, במפגש הרחובות, ראש-פנה, הגר”א ואיילת השחר, ניצבים שלושה מבנים: הבית הזה ברחוב ראש-פנה 25 – ‘בית שרנו ושותפיו’, ‘בית קלמרו’ במספר 26, וכן ‘בית שלם’ במספר 28. ‘בית שלם’ הוא היחיד מבין המבנים ההיסטוריים בשכונה, שנגאל מהזנחה רבת שנים וזכה לשיפוץ שהסתיים בשנת 2022. עשרות מטרים מכאן, בבית על פינת רחוב איגר, נולד המחזאי חנוך לוין בשנת 1943. המכולת השכונתית הייתה שייכת לאביו של חנוך, ישראל לוין.
בסרטון זה מצולמים לצד בית האניה המפורסם, גם הבתים בגבעת מרקו, ובהם בית שרנו ושותפיו.
בסרטון זה מצולמים לצד בית האניה המפורסם, גם הבתים בגבעת מרקו, ובהם בית שרנו ושותפיו.
הבית נבנה בשנת 1935, בתכנונו של האדריכל דב טשודנובסקי. אמנם הודבק לו דווקא שמו של משה שרנו, אבל למעשה שרנו היה רק אחד מתוך חמישה שותפים שנרתמו לפרוייקט, כפי שזה משתקף מתוך מכתב ששלחו בדצמבר 1935 לוועדת בנין ערים: “אנו החתומים מטה בעלי בתים של הבית הנמצא על המגרש מספר 52 לפי מפת החלוקה הידועה בתור חלקה מספר 145 מתוך גוש מספר 7067, בנינו את הבית בהתאם לרישיון שבו נפלה טעות ולא נזכרו שמותיהם של חמשת הבעלים על המגרש, הרשומים במשרד ספרי האחוזה.” על החתום: משה סרנו, מאיר שלם, דוד שונינה, שאול בן שושן ויצחק רוסו.
מזרחית לשכונה עברה הרכבת שנסעה לירושלים וחלפה על-פני ‘גשר ראש-פנה’ שהיה נקודת הציון המוכרת ביותר של השכונה. הדרך שירדה מהשכונה אל הגשר חייבה את בוני הבתים להציב אותם על-פני במות מוגבהות. בתחילת שנות ה-70 כאשר לא היה יותר שימוש לגשר, הוחלט להרוס אותו. הגשר מנע סלילת כבישים לכיוון התחנה המרכזית הישנה, שנמצאה ממש בסמוך ל’גבעת מרקו’. לקראת פעולת ההרס נאמר על ‘גשר ראש-פנה’, בכתבה מצולמת של ‘יומני גבע’ (1971): “גשר תל-אביבי זה שעמד כעצם בגרונה של העיר, ייהרס.”
את המקלט של הבניין בנו במהלך מלחמת העצמאות, בחיפזון וללא תכנון ראוי. העניין גרם לדיירת רחל פלסק עגמת נפש וצרות צרורות, כפי שהיא מבטאת זאת במכתב למפקד הג”א במחוז תל-אביב (1953):
זה זמן רב שכתבנו לכם על קיר המקלט העומד על יד דלת דירתנו ומפריע לנו באופן משווע. הגם שעניתם לנו כי העניין נמצא בטיפול, בכל אופן מגדר טיפול הוא עדיין לא יצא. קיר זה הוא לנו כאבן נגף לכל אשר נפנה. יש לנו ילדים קטנים שאי אפשר לטייל עמם בלי עגלה, ועגלה להוציא ככל בני אנוש דרך הדלת, לא יתכן אצלנו בגלל קיר זה. על כן אנו צריכים להעביר את העגלה דרך המרפסת, כלומר להרימה ולהוציאה לחצר. למרות שהדבר קשה לי מאוד מכל מקום אני עושה זאת כאשר אין לי מוצא אחר, שעה שבעלי אינו בבית. קרה לי בגלל זה מקרה גרוע מאוד. הייתי בהריון והפלתי, יען כי נאלצתי להרים את העגלה ולהעבירה דרך המרפסת. זמן רב סבלתי מזה מאוד ועד היום עדיין אינני מרגישה את עצמי בסדר.
החל משנות ה-80 הנכס רשום על-שמם של מספר אזרחים, ובהם: הוגו שונינה, יעקב יחזקאלי, רינה כהן, אסתר גלילי, טיראן בן-הרוש ומאיר לוי, והם גם גם אלו שמקבלים מכתבי אזהרה כאשר הבית נכנס לקטגוריה של “מבנים מסוכנים המיועדים להריסה” בשנת 1991. הם נתבעים להוריד את גושי הטיח והבטון מהמקומות הנדרשים, לתקן את המדרגות, לחזק את המרפסות בכל החזיתות, להוריד את החלודה מהברזלים ולתקן את מעקה הגג. אם כי עבודות התחזוקה בוצעו בעקבות מכתבי האזהרה, הרי שעדיין מצבו של הבית היפה, מעורר דאגה.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
