רחוב העמל 6
בית חרושת לדגים מעושנים – רחוב העמל 6, פינת המנור 7.
על חיבור של שניים מהרחובות הקטנים באזור שנודע בעבר כ’גבעת הרצל’, עומד מבנה תעשייתי אפרורי, כמו מבצר ברוטאלי ונטול חן, עם קירות חשופים וחלונות צרים. כאן ניהל במשך שנים ארוכות אדם בשם צבי פסצ’ן, בית חרושת לדגים מעושנים. מאוחר יותר היה זה בית קירור של חברה לשיווק בשר ועופות. יותר מכל מייצג המבנה המדובר ימים בהם התנהלה בשכונה הדרומית תעשיה קלה שפירנסה מאות עובדי כפיים בבתי מלאכה קטנים, שפעלו ברחובות אשר שמותיהם מעידים על אופי המקום: רחוב הסדנה, רחוב העמל, רחוב המפעל, רחוב הפטיש.
‘גבעת הרצל’ הייתה שכונה קטנה, שיהודים החלו להתיישב בה בשנות ה-30 של המאה ה-20. היא נשקה לחלקה הדרומי של שכונת פלורנטין ולכפר הערבי אבו-כביר. עד מלחמת השחרור הייתה גבעת הרצל חלק משטח השיפוט של העיר יפו. מלכתחילה היו אלו בעלי המלאכה – רבים מהם עולים חדשים מארצות הבלקן – שמצאו את מקומם בשכונה. וכך, תוך שנים ספורות, צצו ב’גבעת הרצל’ נגריות, מסגריות, מוסכים, בתי מלאכה ובתי חרושת קטנים.
ההשתייכות ליפו לא נשאה חן בעיני התושבים היהודים. עם פרוץ המאורעות בשנת 1936 התאגדו השכונות שבסביבה ודרשו את סיפוחן לתל-אביב. עיתון ‘דאר היום’, 28 באפריל 1936: “השכונות העבריות שבשטח יפו: פלורנטין, שפירא, עובד, שפיר-קליין, גבעת משה, גבעת הרצל ושיבת ציון, פתחו בפעולה נמרצת לסיפוחן לתל אביב. בינתיים פנו שכונות אלו לעיריית יפו בדרישה תקיפה לבל תשלח להם מהיום והלאה כל עובדים של שירות הניקיון, הבריאות, גובי המיסים וכו’, את מי שאינם יהודים.” אך כאמור, פעולת הסיפוח התבצעה רק כעבור 12 שנים. מבחינת עיריית יפו ‘גבעת הרצל’ הייתה חלק מאבו-כביר.
צבי פסצ’ן (1962-1891) רכש שטח אדמה ב’גבעת הרצל’ ובנה עליו מבנה קטן כדי שישמש אותו לאחסון הדגים המעושנים אותם מכר בחנות שהחזיק, בדרך יפו 36. בספטמבר 1933 הוא שולח מכתב לכבוד עיריית יפו: “הנני לבקשכם בזה לתת לי תעודה כי ביום 16 באוגוסט 1933 התחלתי לבנות את הבניין שלי לפי הרישיון שקיבלתי מכם.” זה היה הבסיס לבניין שעומד היום על פינת רחובות העמל והמנור. על נייר המכתבים שלו הוטבע שמו והיה כתוב: “בית מסחר לכל מיני דגים מלוחים.”
במשך 15 שנים כמעט, ניהל פסצ’ן את בתי הקירור ואת החנות באופן מתון, אבל לקראת שנת 1947 החליט להגדיל את עסקיו בצורה משמעותית. הוא מקבל רישיון להקים מבנה בן שלוש קומות ולהפוך את המקום למפעל שמעסיק לא מעט עובדים. הוא שוכר את שירותיו של המהנדס האזרחי רוברט הוף שמתכנן עבורו את המבנה העומד על תלו עד עצם היום הזה. בקומה א’ היו מחסני קירור וחדר מכונות. בקומה ב’, מחסני קירור נוספים. בקומה ג’ משרדים ותנורים לדגים מעושנים.
בעיצומה של מלחמת השחרור כאשר השטח של גבעת הרצל עובר לרשותה של עיריית תל אביב כותב צבי מכתב לעיריית תל אביב “ביום 25 באפריל 1947 קיבלתי רישיון לבניית בניין בגבעת הרצל שזה היה שייך לעיריית יפו ובגלל המאורעות של 29 בנובמבר לא הספקתי להתחיל בבנייה ועכשיו בגלל המלחמה וחוסר בידיים עובדות, אני גם כן לא יכול להתחיל בבנייה. לכן אני מבקש להאריך לי את הרישיון לעוד שנה מהיום.”
זמן קצר לאחר פתיחת המפעל פסצ’ן עובר על החוק ומעסיק ילד בן 12. עיתון ‘חרות’ (11 בינואר 1950): “על העסקת ילד בגיל 12 שהוא למטה מין הגיל המותר נידון אתמול על ידי שופט השלום מר מאני בעל בית החרושת לעישון דגים בגבעת הרצל, מר צבי פסצ’ן. הילד סימן-טוב בוחבוט עבד אצלו שבוע שלם, 8 שעות ביום, בשכר שבועי של שתי לירות. הקנס שהוטל הוא 10 לירות שהוא הקנס המקסימלי לפי החוק עבור עבירה מסוג זה.”
בשנת 1951 מר צבי פסצ’ן נתקל בבעיות בירוקרטיות מול עיריית תל אביב ולכן הוא שולח מכתב: “ביקשתי בצירוף תוכנית להרשות לי רישיון בשביל בית חרושת ובית הקירור שלי הבנוי בגבעת הרצל. היות ובחצר נמצאים שני חדרי קירור הקיימים כבר 15 שנים ובתוכנית היה צריף להריסה והיות והרסנו בניין אחר במקום זה בכדי להשוות את אחוזי הבנייה, לא הרסנו את חדרי הקירור וביקשנו לאשר אותם.” כל העניין מסתבך כשחלק מהמסמכים אינו בנמצא, עד כדי איום של משרד החקלאות לשלול את הרישיון לאחזקת דגים בבתי הקירור. פסצ’ן הנרעש שולח סדרת מכתבים כדי שתתוקן השגיאה שנעשתה כדבריו, ואף קובע פגישה אצל סגן ראש העיר באותה עת, חיים לבנון. מתוך התכתובות ניתן ללמוד שיחסיו עם רוברט הוף עלו על שרטון: “היות שיש לי סכסוך קטן עם המהנדסים ד”ר הוף ומר ליפוביץ’ שהם היו מהנדסי הבניין, יש לחשוד שהם הוציאו את התיקים הנזכרים.”
שנים ספורות לפני מותו, חלה צבי ופרש מעבודתו. כשהיו צעירים, גרו יוכבד וצבי פסצ’ן בחלקה הצפוני של שכונת ‘מחלול‘. עם השנים השתפר מצבם הכלכלי, ובערוב ימיהם עברו לגור ברמת-גן. נולדו להם שתי בנות: שושנה ותמר (טוניה). שושנה נישאה והתגרשה ושוב התחתנה עם שלמה הרשנהרץ. תמר התחתנה עם ישראל גורל. לזוג יוכבד וצבי פסצ’ן נולדו גם שלוש נכדות: נגה, הלה וטובה.
באוגוסט 1967 המבנה עובר לבעלות ‘עז-קר’ (חברה שהוקמה בשנת 1959). שני מנהליה הם צבי לורבר ומנחם קופטיל. בתי הקירור ממשיכים לפעול, אלא שעכשיו בנוסף לדגים משווקים כאן גם בקר ועופות. חברת ‘עז-קר’ מפרסמת מפעם לפעם מודעות בעיתונות. כך למשל באביב 1975: “מחירים מוזלים לבשר ועוף. משווקי בשר ועופות. בית קירור עז-קר מציעים לך מבחר עשיר ומגוון של מוצרי בשר, עוף, הודו ודגים, במחירים סיטונאיים מוזלים. פטמים קפואים בטיב מעולה, שוקיים עוף 15 ל”י לקילוגרם. רחוב המנור 7 תל אביב, מול קרית-המלאכה.”
באמצע שנות ה-80 הבעלות עוברת ליעקב ואלי פלקון – יבוא ושיווק מוצרי עגל חלב הולנדי, בשר ודגים קפואים.
