שכונת מחלול

שכונת מחלול.

השכונה הקטנה ‘מחלול’, או נכון יותר לכנותה ‘המעברה מחלול’, השתרעה לאורך חוף הים מהמקום בו נמצאת היום כיכר אתרים, ועד מעט דרומית לרחוב גורדון. היא התקיימה בסך-הכל כ-40 שנה – מתחילת שנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-60. הרבה גירסאות נקשרו להקמתה ולהריסתה של השכונה, אבל מקריאת עדויות של התושבים עצמם ומתוך מסמכים שונים, כך ניתן לתמצת את תולדות ‘מחלול’: תושביו הערבים של הכפר סומיל, ששכן במקום בו נמצאים כיום בית הכנסת ברחוב בן-סרוק ו’מגדל המאה’, סבלו בתחילת המאה ה-20 ממקרי מוות מרובים בעקבות מחלות ומגיפות. הם החלו קוברים את מתיהם בבית-קברות שהקימו לחוף הים (בחלק הדרומי של גן העצמאות של ימינו) ובכך עוררו דאגה בקרב מנהיגי הישוב היהודי אשר חששו מהתפשטות בית הקברות לאורך החוף, לכיוון יפו. מאיר דיזנגוף היה הפעיל שבין הלוחמים לבלימת הקבורה הערבית ברצועת החוף. קיימות עדויות רבות כיצד שיכנע יהודים שברחו מיפו בעקבות פרעות תרפ”א, וכן עולים חדשים מאירופה שהגיעו באותה תקופה באלפיהם, להתיישב על החוף בצריפים ארעיים ולקבוע עובדות בשטח. בשנת 1961, מעט לפני הפינוי, סיפר חיים גלזר (דודו של החלוץ שייע גלזר): “התחילו פתאום להעביר את בית הקברות המוסלמי מיפו להנה, ומאיר דיזנגוף ראה שיקחו את כל ההר ויעשו ממנו בית קברות אחד גדול. אז הוא בא אלינו לרחוב בלפור ונתן לכל אחד 150 לירות שנתפוש את השטח פה.”

וכך כניראה היה. דיזנגוף וחבריו עודדו פליטים ואביונים חסרי דיור, להקים צריפים במקום, מבלי לגבות מהם מיסים ומבלי לרשום דבר. כך הפכה אדמת ‘מחלול’ (פירוש המילה מחלול בטורקית: אדמה לא מעובדת) לשכונה שעלתה על הקרקע באופן לא ממוסד, אם כי בדחיפה של המוסדות.

הפינוי הגיע בתחילת שנות ה-60 כאשר הרצועה הצמודה לחוף הים הפכה לאוצר קורץ עבור העיריה ושלוחיה, באמצעות חברת ‘עזרה וביצרון’. כדי שיוכלו להקים את מלונות הבטון המפלצתיים שלבסוף קמו על החוף, הם פיצו פיצוי נאות במיוחד את שני בעלי המפעלים שנטמעו בתוך שכונת ‘מחלול’ וגם הגיעו להסדר הגון עם תנועת העבודה לגבי פינויו של ‘הבית האדום’ המפורסם שהפריע לתכניות, אבל לאזרחים שחיו בצריפים עשרות שנים, הציעו הצעות משפילות שהציתו זעם גדול, אשר הותיר רבים מהם עם עלבון צורב.

החיים בשכונת ‘מחלול’ היו מלאי אתגרים, אבל בדיעבד, הם הולידו בקרב חלק מילדי השכונה געגוע ורגשי נוסטלגיה. במצגת נחמדה שניתן למצוא ביוטיוב, מספרת ילידת השכונה, דרורה ברזילי: “בצריפים לא היה חשמל והשתמשנו במנורות נפט ונרות. במשך שעות רבות חיממנו מים לרחצה על פרימוס והתרחצנו בגיגית. בחורף, כשירד הגשם מדי פעם נפער חור חדש בגג הצריף, והיה צריך להזיז את המיטה ממקום למקום. תנאי החיים היו עלובים אבל בחצר הצריף, על אדמת הכורכר, הצלחנו לגדל גינת ירק קטנה ופרחים. לנו הילדים, הים היה מקום הבילוי העיקרי. מדי ערב הזמנתי את חברותי לצפות בשקיעה. אספנו צדפים וכל מיני אוצרות שמצאנו.”

השכונה מוזכרת בספרי חסמב”ה – שם הייתה המערה החשמלית. לאה גולדברג מספרת על הנערים שהגיעו מ’שכונת מחלול’ לרחוב ארנון השוכן בקירבת מקום. וכמובן היו גם הרבה אירועים היסטוריים שהתחוללו אל מול עיניהם של תושבי השכונה: עלייתה של אניית המעפילים ‘טייגר היל’ על שרטון אל מול החוף, ממש ביום בו פרצה מלחמת העולם השניה, הפצצה של חיל האוויר המצרי שפגעה בחלק מהצריפים, במלחמת השחרור, וגם המראה של ספינת אלטלנה כשהיא עולה בלהבות. אבל מעל הכל, החתים את תולדות המקום רצח חיים ארלוזורוב שהתרחש על חוף הים, עשרות מטרים צפונית למקום בו שוכן עכשיו מלון ‘קרלטון’. כמו רצח רבין, גם רצח ארלוזורוב הסעיר את תושבי הארץ. 

בעדותו בבית המשפט אמר השוטר עמנואל פלדמן: “קבלנו שם פקודה משני קצינים ללכת למקום כדי לחפש אנשים החשודים ביריות שפגעו בד”ר ארלוזורוב. מסרו לנו בערך היכן קרה המאורע. נכנסתי לכרם דרך בית-הקברות הסמוך. הגענו אחרי שעברנו את שכונת מחלול ואת סוסינו קשרנו סמוך לשער בית הקברות”. הפרשה נותרה כתעלומה ועד היום אין לדעת מי היה הרוצח. מה שהיה ידוע בליל הרצח בשנת 1933, ידוע גם היום: ארלוזורוב נרצח על החוף בזמן שטייל עם אשתו, ושני גברים, האחד גבוה, האחד נמוך, נמלטו לכיוון שכונת מחלול ונעלמו. זהו. התנהלו חקירות משטרתיות והתקיימו משפטים, קמו ועדות, נערכו תחקירים, ואין כלום – אנחנו לא יודעים מי רצח את חיים ארלוזורוב באותו ליל קיץ מסתורי, בגבולה של שכונת ‘מחלול’.

קוראים מוסיפים עדויות אישיות. אורנה יחזקאל: נולדתי במחלול ג, ביום גשם הצריף היה שט לים, ביום חם ולוהט הצריף פשוט נשרף. אילן גנות: אחד משני המפעלים המוזכרים בפוסט היה מפעל העורות של האחים לבקוביץ. מתחת למפעל התקיים מכון א’ של התע”ש המחתרתי בימי המנדט הבריטי. ייצרו שם תחמושת עבור ההגנה. אחת מהפועלות במכון הייתה אמי ז”ל. חנה סדן: אני זוכרת את השכונה בדרך לחוף הים. אמא שלי עלתה לארץ באוניה טיגר היל. חלק מילדותי. גרתי ברחוב שינקין. מירה בומונט: גם אני זוכרת את שכונת מחלול ואת מדרכות העץ שהובילו לחוף גורדון. לילי אביבי: נולדתי וגדלתי עד גיל 8 בשכונה. למדתי בתל נורדוי במשמרת שניה מ-12 עד 4. ששון הדר: הצריף של הסבתא והדודים עמד בצד הירידה לים (לימים מול הקופות של בריכת גורדון). המשפחה שלי גרה במעברת כפר ענה וכל חופש נסענו לדודים לאורך כל תקופת החופש. רן נודלמן: אני גרתי ברחוב גורדון 4 והיו לנו לא מעט עימותים עם הילדים משכונת מחלול. זכורים לי עימותים בגן גורדון והילד הכי מפחיד היה אברהם הג’ינג’י שהטיל את מוראו על כל הילדים. גם היו טיארות שהיינו מעיפים מחוף הים וילדי השכונה היו מיירטים אותם עם אבן קשורה לחוט. מי זוכר את הקיוסק של שושנה בירידה לים? פנינה לדרברג: אני נולדתי ב 1943 וחייתי בשכונת מחלול עד 1948. עברנו לגור ברחוב הירקון בין רחוב לסל וארלזורוב. למדתי בבית חינוך בצפון. חיינו טוב והיינו מאושרים עם המעט שהיה לנו. תמיד אזכור את שכונת מחלול לטובה.

הצילום משנת 1940 – מתוך ארכיון הספריה הלאומית, מאוסף ארפד אייזינגר. מקור האוסף: נתן אייזינגר.

 
ניתן לשתף את המאמר