בית מטמון-כהן

בית מטמון-כהן – רחוב חיסין 28, פינת תרס”ט 7. 

פניה ויהודה-לייב מטמון (השם עוברת ממֶטְמן) היו מראשוני המתיישבים בשכונת ‘אחוזת בית’. ביתם הראשון בתל-אביב היה ברחוב השחר, ממש ליד הגימנסיה הרצליה, שד”ר מטמון-כהן היה אחד ממקימיה. אחר-כך עברו לגור ברמת-גן, שגם בה יש לאיש זכויות כבדות משקל כאחד מהאבות המייסדים. את הבית הזה ברחוב חיסין, על-פינת שדרות תרס”ט, בנו לעת פרישה כדי שישמש למגורים, אותם ואת ‘שבט מטמון’, על ילדיהם ונכדיהם שעברו להתגורר לידם.

הבניין נבנה בשנת 1935 מול האתר בו יקומו שנים לא רבות אחר-כך, תיאטרון הבימה, היכל התרבות וביתן הלנה רובינשטיין. הרחבה שהפכה לכיכר הבימה, או כפי שהיא מכונה היום ‘רחבת התרבות’ הייתה באותם ימים שדה בור ששימש את ילדי השכונה כמגרש כדורגל ובתקופה מסויימת הייתה שם גם משתלה.

ד”ר מטמן-כהן היה מחנך נערץ והוביל את המאבק להשרשת השפה העברית באמצעות ספרי הלימוד בבתי-הספר. על אשתו פניה, שגם היא הייתה מחנכת, נכתב באנציקלופדיה תדהר: “השתתפה ביסוד התאחדות נשים לשווי זכויות. חברה פעילה בלשכה המשפטית שליד ההתאחדות להגשת עזרה והגנה לנשים בסכסוכי משפחה.” ואף-על-פי-כן הם הסתבכו בשנת 1936 עם השלטונות לאחר שהוסיפו לבניין חניות לרכבים, בניגוד לחוק: “הנאשם: יהודה לייב מטמן-כהן. המאשים: בשם התביעה הכללית.  לפי סעיף 35 בפקודת בניין ערים, שעל-פיו נתחייב הנאשם הנ”ל להרוס במשך 60 יום מיום מתן פסה”ד את החלקים שנבנו בביתו ברחוב תרס”ט 7 שלא בהתאם לתכנית המאושרת וללא רישיון. והואיל והנאשם הנ”ל לא קיים עד היום את צו בית המשפט, אבקש להטיל על הנאשם קנס או מאסר…” אבל מטמון-כהן הוציא מכתב נרגש שבו הבהיר את השתלשלות העניינים ולאחר שגם האדריכל של המבנה, חיים סימה, וגם אישים נוספים התערבו, העניין בא על פתרונו באלתורים ובהנפקת אישורים זמניים, פתרון שגרר התעסקויות תמידיות עם רישיונות.

את המקומות המיועדים לחניה הסבו מהר מאד לחנויות. חנות אחת שימשה עד שנות ה-60 כמכבסה של האדון שלום גולדנברג, ואילו החנות השניה החליפה ידיים: תחילה התנהלה בה מעין ירקניה, אחר-כך התמקם במקום אינסטלטור, ולקראת אמצע שנות ה-40 החלה לפעול כאן חנות הפרחים שהייתה ידועה בעיר כולה: ‘פרחי הבימה’. חנות הפרחים החזיקה מעמד מעל 40 שנה.

הזוג מטמון-כהן התגורר בדירה שבקומת הקרקע, זו הפונה לכיוון רחוב חיסין. יהודה-לייב נפטר בשנת 1939 ואילו פניה, שהאריכה ימים וחיה עד גיל 106, נשארה לגור באותה דירה עד אמצע שנות ה-70. בשאר הדירות גרו הבנות של בני-הזוג ומשפחותיהן ואחר-כך הן עברו לרשות הנכדים שהתבגרו, אבל לבסוף כולן נמכרו, ואף-אחת מהדירות לא שייכת עוד למשפחה.

דובי גלצקי, נכדו של יהודה מטמון, מוסיף עדות אישית: “אני בנה של המורה עבריתה ונכדו של דר’ יהודה מטמון. נולדתי בבית זה ברחוב תרסט 7 וגרתי בו בקומה השלישית, הפונה לרחוב חיסין, עד לאחר שרותי הצבאי. עוד עובדה מעניינת על סבי ז”ל שלא כל כך ידועה, אך מאוד חשובה: הבית השני בהמנון ‘התקווה’ שכתב נפתלי הרץ אימבר והושר בניכר היה: “עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דוד חנה.” בשנת 1904, בהיותו מורה בראשון לציון, הגיע יהודה מטמון להכרה שהיות והגענו כבר לארץ, יש לשנות את מילות הבית השני של ההמנון וכתב: “עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.” הנוסח החדש הושר ע”י התלמידים בראשון לציון ומאוחר יותר ע”י תלמידי ‘גימנסיה הרצליה’, אותה יסדו יהודה מטמון ורעיתו פניה וכך הונחל הנוסח החדש לכל עם ישראל. מעתה אמור: מחברי ההמנון הלאומי ‘התקווה’, נפתלי הרץ אימבר ויהודה לייב מטמון. אני לא היכרתי אותו. הוא נפטר לפני הולדתי, אך סיפורים אודותיו והמורשת שהשאיר, טבועים בנו, בני הדור השלישי והרביעי.

ניתן לשתף את המאמר