בֵּית אִידֶלְסוֹן
בית אידלסון – רחוב רש”י 33, פינת פרץ חיות 9.
מעט צפונית לרחוב העבודה שבמתחם ‘מרכז בעלי מלאכה’, קמה באמצע שנות ה-20 שכונה קטנטונת ונשכחת בשם ‘כרם משה’. השכונה שמנתה מעט בתים לאורך רחוב רש”י לא הותירה חותם בתולדות העיר. ‘בית אידלסון’ הוא הבולט והיפה בבתים של ‘כרם משה’.
מי שיזם את הקמת הבית בסוף שנות ה-20 היה אדם בשם אליהו סטמפה, אבל האיש מכר את הנכס למשפחת אידלסון עוד לפני מועד האכלוס. במקור היה זה בית בן שתי קומות. במלאכת השיפוץ והשיקום שנעשתה בבניין בשנת 2017, הצליח האדריכל לשחזר את שתי הקומות ההיסטוריות באופן אותנטי, מבלי שהקומות העליונות שנוספו, פוגעות במראה שהיה לבית במאה הקודמת.
קומת הקרקע של הבניין שימשה כבר מראשית ימיו למסחר. בשנת 1937 נפתחת במקום מכבסת ‘תכלת לבן’: “אנו מוציאים לפועל את כל ההזמנות לכביסה, גיהוץ, ניקוי חימי ותיקון אמנותי בדייקנות…” בהמשך נפתחו ונסגרו כאן בתי מלאכה, חנויות ובתי-עסק: חנות ירקות, איטליז, סנדלריה, מחסן קרח ומכולות שהחליפו ידיים.
משפחת אידלסון עלתה ארצה מפולין במהלך שנות העשרים. שלמה אידלסון, אבי המשפחה, היה איש צנוע שהתפרנס בעיקר מההכנסות שנתקבלו מהבניין ומעבודה חלקית בבית-החולים הדסה. בשנות ה-50 נקלע אידלסון למצוקה כלכלית. שכר הדירה הוקפא בצו כבר בשנת 1940 ודמי שכירות של שלוש לירות וחצי עבור כל אחת מהדירות, לא יכלו לספק עוד את צרכי המשפחה. הוא ביקש אפוא לפתוח חנות דגים ב’בית אידלסון’, אבל נענה בשלילה. כאשר נודעו לו תכניותיו של דייר אחר בבניין, התעוררה בו חמתו ולכן שלח באפריל 1956 מכתב לעירייה:
נודע לי שהדייר צבי בקר שמחזיק בביתי בית מלאכה לנעלים הגיש בקשה לפתוח חנות דגים. ברצונו לסדר בית מסחר לדגים כדי שיוכל לקבל דמי מפתח גדולים ולהתעשר מזה. בו בזמן אני ביקשתי ומבקש מזה שנים להרשות לי מכירת דגים בבית על-מנת שאוכל להתקיים לעת זקנה, כי אין לי ללחם צר ומים לחץ, ובכל זאת מחלקת ההנדסה סרבה ומסרבת לי עד היום. כל מעשיו של דייר זה עשויים רק להכעיס ולהרגיז. הוא יורד לחיי. הוא אינו אומר די וברצונו גם לגזול את כבשת הרש.
במצוקתו, אידלסון מבקש לו מליצי יושר. בספטמבר 1956 הוא מקבל מכתב המלצה מהמחלקה לעבודה סוציאלית: “אנו מאשרים ברצון שאנו מכירים את כבודו זה שנים כעסקן המשתדל לעזור לאנשים במצוקתם על-ידי שתדלנות. עמדת גם בקשר איתנו ועזרת מתוך התנדבות למשפחות נזקקות.” ושוב במאי 1958 הוא מחדש את הבקשה: “ברצוני לציין שכל הבית משמש לצרכי מסחר, רק חנות לדגים אין בכל האזור. אני מבקש לעזור לי בהקדם כי אין לי במה להתקיים. אני מבקש לקבוע לי ראיון לשם באור מצבי.”
ההתמדה והעיקשות נשאו פרי. בשנת 1959 מתקבל הרישון המיוחל, אלא שתשו כוחותיו של שלמה אידלסון. שנתיים מאוחר יותר הוא מבקש לפרוש: “אני זקן בן 78 ואין לי יותר כח לעסוק בעסק זה. ברצוני למכור את העסק ולמסור לאחר.”
לאחר ששלמה אידלסון נפטר המשיך בנו משה להתגורר בבית אשר מצבו הלך והתדרדר. באפריל 1998 מודיע מדור מבנים מסוכנים של מינהל ההנדסה לדיירים: “אדונים נכבדים, בביקור מעקב שנערך ע”י מהנדס מטעמנו נמצא כי העבודות הנדרשות טרם בוצעו וכי הכרזת הבניין כמבנה מסוכן עומדת בעינה.” כאמור, ‘בית אידלסון’ שופץ בשנת 2017.
ירון אידלסון, נכדו של שלמה, מוסיף עדות אישית: סבי ז”ל, שלמה, וסבתי אסתר ינטה לבית בלשנוב עלו מגומל, בלארוס, בתחילת שנות העשרים. בתחילה גרו ברח’ פרץ חיות בואכה שד’ בן ציון, שם גם נולד אבי ז”ל, מושקה ‘דא גרייט’. בבניין שלנו גם גר דודי, יעקב ז”ל, שהיה פקיד עירייה ומורה לבר מצווה לכל האיזור. לאבי היו שלוש אחיות, קלרה, חנה וציפורה, שכאשר נישאו עברו לר”ג ופתח תקווה לבתים שאף אותם סבי רכש. בבניין ברח’ רש”י אכן הייתה מכולת של יוסף אדונילו, שקנה מאוחר יותר את אולמי דולפין ואלברט אלקוסר נכנס במקומו. חנות הדגים עבדה תקופת מה והתפקיד שלי היה לדלות את הקרפיונים מהבריכה בחזית לפני שקיבלו פטיש בראש. עוד היה שם שיקל’ה הקצב, חנות ירקות, מכבסה-מעגילה, וסנדלר בצריפון צמוד. בחצר היה חייט. סבי נפטר בגיל 102, באמצע שנות השמונים.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
בית אידלסון במבט ממעוף הציפור.
בית אידלסון במבט ממעוף הציפור.