בֵּית אִידֶלְסוֹן

במצוקתו, אידלסון מבקש לו מליצי יושר. בספטמבר 1956 הוא מקבל מכתב המלצה מהמחלקה לעבודה סוציאלית: “אנו מאשרים ברצון שאנו מכירים את כבודו זה שנים כעסקן המשתדל לעזור לאנשים במצוקתם על-ידי שתדלנות. עמדת גם בקשר איתנו ועזרת מתוך התנדבות למשפחות נזקקות.” ושוב במאי 1958 הוא מחדש את הבקשה: “ברצוני לציין שכל הבית משמש לצרכי מסחר, רק חנות לדגים אין בכל האזור. אני מבקש לעזור לי בהקדם כי אין לי במה להתקיים. אני מבקש לקבוע לי ראיון לשם באור מצבי.”

ההתמדה והעיקשות נשאו פרי. בשנת 1959 מתקבל הרישון המיוחל, אלא שתשו כוחותיו של שלמה אידלסון. שנתיים מאוחר יותר הוא מבקש לפרוש: “אני זקן בן 78 ואין לי יותר כח לעסוק בעסק זה. ברצוני למכור את העסק ולמסור לאחר.”

לאחר ששלמה אידלסון נפטר המשיך בנו משה להתגורר בבית אשר מצבו הלך והתדרדר. באפריל 1998 מודיע מדור מבנים מסוכנים של מינהל ההנדסה לדיירים: “אדונים נכבדים, בביקור מעקב שנערך ע”י מהנדס מטעמנו נמצא כי העבודות הנדרשות טרם בוצעו וכי הכרזת הבניין כמבנה מסוכן עומדת בעינה.” כאמור, ‘בית אידלסון’ שופץ בשנת 2017.

ירון אידלסון, נכדו של שלמה, מוסיף עדות אישית: סבי ז”ל, שלמה, וסבתי אסתר ינטה לבית בלשנוב עלו מגומל, בלארוס, בתחילת שנות העשרים. בתחילה גרו ברח’ פרץ חיות בואכה שד’ בן ציון, שם גם נולד אבי ז”ל, מושקה ‘דא גרייט’. בבניין שלנו גם גר דודי, יעקב ז”ל, שהיה פקיד עירייה ומורה לבר מצווה לכל האיזור. לאבי היו שלוש אחיות, קלרה, חנה וציפורה, שכאשר נישאו עברו לר”ג ופתח תקווה לבתים שאף אותם סבי רכש. בבניין ברח’ רש”י אכן הייתה מכולת של יוסף אדונילו, שקנה מאוחר יותר את אולמי דולפין ואלברט אלקוסר נכנס במקומו. חנות הדגים עבדה תקופת מה והתפקיד שלי היה לדלות את הקרפיונים מהבריכה בחזית לפני שקיבלו פטיש בראש. עוד היה שם שיקל’ה הקצב, חנות ירקות, מכבסה-מעגילה, וסנדלר בצריפון צמוד. בחצר היה חייט. סבי נפטר בגיל 102, באמצע שנות השמונים.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.