בית קאופמן

בית קאופמן – רחוב הכובשים 20, פינת הרב קוק 30. 

כשהוקם הבית בשנת 1926 כתובתו הייתה רחוב מאה שערים, פינת רחוב הים. אלא שבאמצע שנות ה-30 נפטר הרב קוק ושמו של רחוב הים הוסב לרחוב הרב קוק, ואילו אחרי מלחמת השחרור, באווירת הקרבות ששררה בארץ, שונה שמו של הרחוב הראשי בשכונת גאולה – השכונה בה יושב ‘בית קאופמן’ – לרחוב הכובשים.

את התכניות הראשוניות של המבנה הזמין אדם בשם משה בוגיסקי אצל המהנדס ליאון פינשטיין, אבל הנכס התגלגל בסופו של דבר לידיהם של דבורה ואבא קאופמן, אשר היו הבעלים הראשונים של הבניין. בינואר 1926 הם מקבלים אסמכתא לעניין מחברת גאולה, רוכשת הקרקעות באזור: “עלינו להודיעכם שהבית העומד על מגרש מספר 54 בשכונת גאולה, שהרישיון עליו ניתן על-שם משה בוגיסקי, עבר בידיעתנו על-שם אבא ודבורה קאופמן והוא עכשיו רכושם הפרטי ורשום בספרינו על שמם.” לא ברור מה עלה בגורלם של בני הזוג קאופמן אבל כבר בתחילת שנות ה-30 הבית רשום על שמם של ‘יורשי האדון קפלן’ וזמן קצר אחר-כך הבעלות והטיפול בבניין עוברים לידיה של הגברת ביילה דוידזון.

הדייר המוכר ביותר שגר ב’בית קאופמן’ היה חוקר המקרא שמואל שרירא, ששכר את אחת הדירות במבנה, מיד לאחר שהבית היה מוכן לאכלוס. שרירא שהיה אחד המחנכים הנערצים בישוב העברי, הקים עם אחרים את הגימנסיה נורדיה, אליה היה פוסע ברגל בכל בוקר, משכונת גאולה ועד רחוב יוחנן הסנדלר, מרחק של 800 מטר. בתו של שרירא היא הסופרת שושנה שרירא, שמאז עלתה ארצה עם הוריה בגיל 8 ועד בחרותה, התגוררה בדירה הזו. הבית והשכונה מוזכרים בהרחבה, בספרה ‘אלמני הקש הצהובים’. עם הוצאת ספרה המוכר ביותר של שושנה שרירא: ‘שערי עזה’, בשנת 1960, נכתב עליה בין היתר, במאמר בעיתון ‘על המשמר’: “שערי עזה שזור ריקודים ושירים עממיים. ש שרירא הכירה את הפולקלור עוד בבית הוריה – ודומה שמכאן זיקתה לחומר זה. אביה היה המורה והסופר שמואל שרירא, מחברם של מבוא לספרות עברית עתיקה, מבוא לספרות התלמוד, ומבוא לכתבי הקודש. שמואל שרירא הוא שגילה את רעיון ‘הדיבוק’ שנתן השראה לאנסקי.”

תולדות הבית, כתולדות בתים רבים כל-כך באזורים הדרומיים של תל-אביב: הדר ותהילה בשנות ה-20 וה-30, ירידת ערך בשנות ה-40 וה-50, ונטישה והתפוררות בהמשך. לאחר תקופה ארוכה של הזנחה הוכרז הבניין בשנת 1975 כמבנה מסוכן לדייריו ולציבור. שנים ארוכות העניין לא טופל כיאות על-ידי הבעלים ומצבו הפיזי הרעוע של ‘בית קאופמן’ הגיע לכדי כך שבשנת 1998 הפיקוח העירוני נאלץ לאטום את כל פתחי הבית בבלוקים ולהקיף אותו בגדרות. במשך עשר שנים איש לא נכנס לבניין. רק לקראת סוף 2007 החל רעיון השימור לקרום עור וגידים ולקראת שנת 2012 הבניין כבר שופץ ושוחזר באופן שהשיב לו את יופיו הקדום.