כַּלְכּוּתָה (או כַּלְכָּתָה כפי שכינו אותה מייסדיה הבריטים) שבה בשנת 2001 להיקרא קוֹלְקָטָה באופן רשמי. זהו שמה של העיר בשפת המקום, השפה הבנגלית. כך או כך, קולקטה, הידועה גם בכינויה: “עיר האושר” – City of Joy, מבלבלת ומסחררת, ממש כמו שמותיה ופניה הרבים.  זו עיר מלאת חיים ולעתים גם נעדרת חמלה. עיר ללא מנוחה, שרחובותיה העמוסים מתפקעים מצפיפות ויוצרים מבוך בלתי אפשרי, בו מחפשים את דרכם בניה הרבים של העיר, העשירים והעניים, ואיתם גם התיירים שנשאבים לכאן לפרק זמן קצר, וקולקטה תיצרב בזיכרונם לעד.

העיר קולקטה היא בירתה של מדינת בנגל-המערבית, השוכנת בחלקה המזרחי של הודו. זוהי העיר המאוכלסת ביותר בתת-היבשת ההודית  והיא מונה מעל 12 מיליון תושבים. קולקטה נחשבת לאחת מחמש הערים המרכזיות של המדינה, ביחד עם דלהי, מומבאי, בּנגלור וצ’נַאי. שדה-התעופה הבינלאומי נמצא כ-20 ק”מ צפון-מזרחה למרכז העיר והוא מחובר למספר ערים אסיאתיות, כמו בנגקוק, קטמנדו, סינגפור ואבּו-דאבּי, וכן למספר שדות-תעופה באירופה. עיקר הפעילות בשדה נתונה לטיסות-פנים, ובהן טיסות לכל ערי המטרופולין הגדולות של הודו, ובנוסף גם לערים חשובות כגון: בּגדוֹגְרָה, ראיפּור, נגפּור, בּוּבּנשׁוָואר, רנצ’י ושִילוֹנג.

מרבית תחנות הרכבת בהודו מהוות אתרי תיירות בפני עצמן וזאת בשל היותן זירה הרוחשת פעילות ככוורת דבורים, אבל תחנת הרכבת הראשית באוֹהרָה, עיר הלווין דרכה מגיעים נוסעי הרכבת לקולקטה, היא ככל הנראה התחנה התוססת מכולן. רשת הרכבות ההודית מתפרשת על-פני עשרות אלפי קילומטרים ומאות רכבות נעות על המסילות ומגיעות כמעט לכל נקודה בארץ הענקית. התחנה של אוהרה נדמית לעתים, כאילו הייתה לבו הפועם של מערך הרכבות כולו.

העיר נמחצת בין נהר הוגלי התוחם אותה ממערב לבין אגמי המליחה ממזרח. מדרומה של קולקטה מצויות הביצות הטובעניות ששמן יצא לשמצה. כל האזור מהווה חלק מהדלתא הנרחבת של שפך נהר הגנגס. קולקטה שטוחה למדי ובחודשי הקיץ, ממאי ועד ספטמבר, בעת שגשמי המונסון ניתכים בזעף, הרחובות מוצפים על נקלה ולא פעם עולים מים עכורים עד מפלס מותניהם של העוברים ושבים.

האתר המוכר והבולט שהפך לסמל מקומי הוא ה”ויקטוריה ממוריאל“, מבנה שיש אדיר ממדים, מזכרת נצח מהתקופה הקולוניאלית, שכיום משמש גם כמוזיאון שבו מוצגים היסטוריים מימי התהילה של הבריטים. הויקטוריה-ממוריאל, כמו חלק ניכר ממוקדי העניין העירוניים שוכן בעיבורו של פארק מַיידָן רחב-הידיים, הריאה הירוקה שמזרימה חמצן לאחד המרכזים האורבניים, הדחוסים בתבל, אם-כי במקרה של מיידן המינוח “ריאה ירוקה” נשמע טוב יותר ממה שהוא נראה, וטוב בהרבה מכפי שהוא מריח. עוד במתחם הפארק: מבצר וויליאם ומגרשי הקריקט. צפונית למיידן נמצאת כיכר דָלוּזִי, אשר שמה הוסב והיא נקראת כעת BBD Bagh. זוהי הכיכר המרכזית של העיר וכאן נמצאים מבני השלטון החשובים: בית הממשל, שפקידיו והבירוקרטיה המונהגת בו הם מטרה ללעג התושבים, בית הדואר המרכזי, שלוחה של הבורסה, משרדי הנהלת הבנק הממשלתי, נציגות של חברת הטלפונים, ועוד.

מזרחית לכיכר, מרחק עשר דקות הליכה, באזור צ’וֹרִינגִ’י, מרוכזים מרבית התיירים ובעקר התרמילאים. רחוב סאדר – Sudder הנמתח בין הרחובות מירזה גאליב ונהרו, בדומה למיין באזאר של דלהי, או לקהוסן של בנגקוק, מאכלס באכסניות הפזורות בו, את מאות המטיילים המבקרים בעיר ומשמש עבור רבים, מקום מפגש ובסיס יציאה לאזורים כמו דַרְגִ’ילִינְג, בּהוטן וסיקים.

בדרך לגשר הגדול, כדאי לערוך ביקור בבית-טאגורי. ראבינדיראת טאגור, בן קולקטה, שעל-שמו גם רחוב ברמת-אביב, נחשב למשורר המודרני החשוב ביותר בהודו, שאף זכה בפרס נובל לספרות, והוא דמות נערצת על דורות של קוראים. גשר אוהרה המחבר בין שתי גדותיו של נהר הוגלי, הוא אחד מאותם מקומות לופתֵי מבט שמותירים במתבונן רושם רב. נהרות אדם מתערבבים בתנועת המכוניות והריקשות, פרות וכלבים, הכל מתקדמים בקצב לא ידוע מראש על-פני 450 מ’ והופכים את הגשר הגדול, לגשר העמוס ביותר בעולם. ליד הגשר מתנהל שוק הפרחים היפה ביותר בהודו. 

בכלל, עניין התחבורה בקולקטה הוא נושא בעייתי וככל הניתן רצוי לפסוע בתוך הסחי והרפש ובלבד שלא להזדקק לשירותי תעבורה. יש כאן את גוררֵי הריקשות  Rickshaw wallahs, בחורים צעירים, צנומים למדי וקלי רגליים שמושכים אחריהם בריצה, ריקשה נטולת מנוע ועליה בדרך-כלל גבירות הודיות מפוטמות או תיירים ורדרדים ומדושנים. השירות הזה, שהיה מקובל לפני עשרות שנים בכל רחבי מזרח-אסיה, נותר ייחודי לכלכותה.

דמות נוספת, מלבד טאגור, המזוהה עם העיר, היא דמותה מעוררת ההשראה של אמא תרזה, גם היא כלת פרס-נובל. הנזירה המפורסמת שנולדה במקדוניה בכלל, הקימה את מוסד הצדקה שלה, אשר הזין במהלך השנים רבבות חלכאים ונדכאים וגם סיפק חינוך ומלבוש נאות לילדים עזובים. אמא-תרזה הובילה מאבק נחוש נגד זילות חייהם של עניי הארץ ושל בני הקסטות הנמוכות וזכתה בשל פועלה להכרה בינלאומית. הבמאי סטיאג’יט ריי אמנם אינו מוכר דיו מחוץ לגבולות הודו, אך עבור תושבי קולקטה הוא משמש מקור לגאווה. בכל שנה, בחודש נובמבר או בחודש דצמבר, מתקיים בעיר פסטיבל סרטים בינלאומי.

קולקטה נחשבת לבית רוחני לרבים מהמשכילים ההודים. האוניברסיטה המקומית ומספר מכללות וכן מרכזי תרבות ומוזיאונים אחדים, אכן מדגישים את הדימוי האינטלקטואלי שדבק בעיר. המוזיאון ההודי הוותיק, בולט מעל כל המוזיאונים האחרים  והוא מצדיק ביקור ממושך יחסית. בעיר מספר מקדשים ומוקדי דת, בעקר בסמוך לנהר, אך האתר האחד שהוא בעל משמעות הנו המקדש ההינדי לכבודה של האלה הפופולארית קאלי. בחודש אוקטובר נערך כאן פסטיבל נהדר לכבוד האלה דוּרְגָה. לכלכותה גם בית-כנסת צנוע בשם “מגן דוד” ואפשר למצוא אותו ברחוב עם שם המסגיר את המקום: Synagogue Street. 

מספר שכונות עוני בולטות בעליבותן ועל-כן מרבית התיירים ימנעו מביקור במקומות אלו: קִידֶרפּוֹר, סונהגאצִ’י וטַנְגְרָה. רובע טנגרה מצוי בחלקה המזרחי של העיר ומכיוון שהיה מאוכלס במשך עשרות שנים בבני קהילה של מהגרים סינים הפך למעין צ’יינה-טאון הודי. המקום מזוהה עם תעשיית העור, והוא מצטיין בעיקר בייצור מאסיבי של נעליים ושל תיקים.

הספר הנפלא City of Joy שנכתב על-ידי דומיניק לפייר מומלץ לקריאה, לפני ובעת השהות בקולקטה, ואין כמוהו לתאר את נפתלותה הנפלאה ועליבותה המורכבת של העיר. הסרט ההוליוודי בכיכובו של פטריק סוויזי, שנוצר בעקבות הספר, מוסיף אמנם צבע למלים הכתובות, אך מגיש לצופה תמונה שטוחה יותר.