חבל לִיגוּרְיָה

ליגוריה הוא חבל ארץ קטן יחסית, בצפון-מערב איטליה, המשתרע על-פני 5,400 קמ”ר. מיקומו של חבל ארץ זה בין הריביירה האיטלקית והים הכחול מדרום, לבין הרי האפנינים והרי האלפים מצפון, הוא שהופך אותו לאחד מיעדי התיירות האהובים ביותר באיטליה. ליגוריה קרויה על-שם הים הליגורי, הים אותו חופיה עוטפים בצורת קשת, או בצורה של בומרנג.

רבים מבניה של ליגוריה זכו לתהילת עולם. הבולטים שבהם: כּריסטופר קולומבּוס, ג’וזפֶה גריבּלדי, ניקולו פַּגָנִינִי וגם הסופר אדמונדו דה אמיצ’יס, מחבר הספר הנודע “הלב” ששלח את גיבורו הקטן מרקו, מחופיה של ליגוריה, כדי שיחפש את אמו האובדת בארגנטינה.

גנואה (ג’נובה) היא בירתה של ליגוריה. העיר מונה כ-700,000 תושבים. לשיא גדולתה הגיעה גנואה בימי הביניים, עת הייתה רפובליקה בפני עצמה והתחרתה על השליטה בים הליגורי עם הרפובליקה הוונציאנית. אך דווקא תקופת הרנסנס הותירה את חותמה על העיר באופן הניכר ביותר לעין.

קיים הבדל בולט בין הרובע העתיק של גנואה, הצמוד אל הנמל, לבין העיר החדשה, המשתרעת צפונה ומזרחה לכיוון ההרים. בעוד האזור ההיסטורי של העיר מורכב ממבוך של סמטאות, הרי שהעיר המודרנית מרושתת בשדרות נרחבות. מטיילים הנמצאים כאן במעבר בלבד, בין הריביירה הצרפתית לבין טוסקנה, מוטב שיקדישו את מעט הזמן העומד לרשותם, לאזור הנמל, לרובע המלחים ולעיר הישנה. מדובר בנמל העתיק באיטליה ובאחד הנמלים הגדולים בים התיכון. ראשון לכל: המגדלור המונומנטלי, סמלה של גנואה. המגדלור ממוקם על צוק, בחלקו המערבי של הנמל, והוא מתנשא לגובה של 77 מטר. ניתן לטפס במדרגות עד למחצית גובהו של המבנה ולערוך תצפית על הנמל. מלבד המגדלור כדאי לסייר במתחם זה בטיילת היפה וכן לבקר במוזיאון.

רכס הרי האלפים הליגוריים הוא המשכם הישיר של האלפים הצרפתיים. הרכס משתרע באותה צורת קשת של החוף, במקביל לריביירה. זאת הסיבה שהאיטלקים העניקו להרים בליגוריה את הכינוי: “המרפסת של הריביירה”. מדובר באזור בעל יופי דרמטי. בעוד ישובי החוף מרפדים את התיירות הבורגנית בשפע של מלונות יוקרה ובמסעדות משובחות, הרי שאל ההרים מגיעים מטיילי השטח, חובבי הטבע, ואלו הנהנים מפעילויות אקסטרים. טרקים רגליים, רכיבה באופני שטח, טיפוס מצוקים, רכיבה על סוסים, כל אלו פעילויות מפותחות בחלק ההררי של ליגוריה.

בלבה של ליגוריה, מעט מעל העיר סבונה, מפריד מעבר ההרים קול-דִי-קדיבּונה בין הרי האלפים לבין הרי האפנינים. הפסגה הגבוהה ביותר של האפנינים באזור זה היא מונטֶה מאג’יורסקה, בגובה של 1,804 מטר מעל פני-הים. המקום הופך בחורף לאתר סקי פופולארי כאשר העיירה הסמוכה סנטו סטפנו משמשת כתחנה בה לנים וממנה יוצאים לגלוש.  

בחלקה המערבי ביותר של הריביירה האיטלקית ממוקמת העיר הקטנה ונטימִיליָה. זאת תהיה העיר הראשונה באיטליה בה יבקרו המטיילים המגיעים בנסיעה מצרפת. למעשה המרחק מהעיר הצרפתית ניס לונטימיליה הוא 40 ק”מ בלבד, ומנסיכות מונקו המרחק קצר אף יותר: 22 ק”מ. בהמשך ניתן להגיע לעיר הפסטיבלים: סן-רמו.

מלבד היותה מארחת של הפסטיבל המפורסם, סן רמו ידועה גם כ”עיר הפרחים”, וזאת בזכות הגנים הנהדרים שבתחומיה. בשכנות לסן-רמו ממוקמת עיירה בשם בּוסאנה וקיה. הישוב נהרס כליל ברעידת אדמה בסוף המאה ה-19 וננטש למשך מספר עשורים. לפני כ-60 שנה החלו ציירים להתיישב במקום ולשפץ אותו. כיום בוסאנה וקיה היא מקום מושבם של אמנים והיא גם באופן טבעי מוקד משיכה לתיירים הרבים העוברים כאן.

עיר המחוז של מערב ליגוריה נקראת אימפריה. זו עיר איטלקית טיפוסית ובה מספר מסעדות טובה ולה גם רובע עתיק הטומן בחובו עניין כלשהו. כך או כך, אימפריה מחווירה בהשוואה לערים אחרות באזור. במרחק 7 ק”מ מאימפריה, חבויה בעמק פסטורלי ליד ערוץ נהר פרינו, ממוקמת העיירה המפתיעה: דולסדו.

מעט לפני הכניסה לעיר סבונה, לבאים מכיוון סן רמו, ממוקמת בחן רב העיירה הציורית נולי, המשמרת אווירה נינוחה של כפר דייגים. בעיר הנמל סבונה כדאי לערוך חניה בת מספר שעות כדי לבקר במבצר מן המאה ה-16, בבית בו התגורר קולומבוס, ברציפי הנמל העתיק ובקתדרלה המקומית.

התחנה הבולטת הראשונה מזרחית לגנואה, בסמוך לעיר ראפאלו, היא פּוֹרְטוֹפִינוֹ המהוללת. פּוֹרְטוֹפִינוֹ שהפכה ליעד מבוקש במיוחד לחופשות חלומיות, היא בסך-הכך כפר קטן השוכן לצדו של נמל עתיק יומין, בקצהו של חצי-אי. המקום הפך כמעט למותג, הן בזכות אנשים מפורסמים שנופשים בו, הן בזכות השימוש בו כתפאורה למספר סרטים. כיום עוגנות בנמל של פּוֹרְטוֹפִינוֹ יאכטות של עשירי העולם ומחירי החדרים במלונות יקרים אף יותר מאשר באתרי הנופש  השכנים.

והנה, מגיעים לאחד השיאים של חבל ליגוריה: מתחם צ’ינקוואה טרה (חמשת הכפרים). חמשת הכפרים בנויים על מצוקים הגולשים אל הים. סמטאות מתעקלות בין בתים קטנים שקירותיהם צבועים בצבעי פסטל, פה ושם בית-קפה מקומי, פה ושם כנסיה, ריח הים באוויר, התיירים ובני המקום מתערבבים ועל הכל שורה אווירה רומנטית להפליא. ואלו הם שמות הכפרים: מונטרוסו אל מרה, ורנאצה, קורניליה מנרולה, וריומנג’רה. הצ’ינקוואה טרה מוגדר כפארק לאומי והוא אף הוכרז על-ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית.

חל איסור על תנועת כלי-רכב בתחומי הפארק. הבאים לכאן ברכב שכור יצטרכו לחנות בחניונים של הישוב הצפוני ביותר: מונטרוסו. ניתן לנוע בין הכפרים באמצעות רכבת, או באמצעות אוטובוס. מטיילים שיעדיפו להגיע בדרך הים, יוכלו לשוט מכפר לכפר. לאלו שזמנם בידיהם מומלץ לטייל רגלית בשבילים המחברים בין הישובים. בעלי רוח ספורטיבית יוכלו לצעוד במסלולי הליכה נהדרים: המסלול הכחול והמסלול האדום. קיים כרטיס מיוחד שרצוי לרכוש בכניסה לפארק. הכרטיס מאפשר שימוש חופשי ברכבות ובאוטובוסים, כניסה לשבילי ההליכה, ואף שימוש במעליות החדישות שמעלות את שחוקי-הסוליות, מחוף הים אל חלקם העילי של הכפרים.

בקצה הריביירה יושבת העיר השניה בגודלה בליגוריה: לָה סְפֶּציָה. כמרבית ערי החוף באיטליה גם לעיר זו היסטוריה עשירה של מסחר ימי, של ציי ספינות קרב ושל פולקלור של מלחים. העיר ממוקמת לפתחו של מפרץ שזכה לכינוי “מפרץ המשוררים“, בזכות משוררים כמו לורד ביירון ופרסי שלי, שבאו להתבודד ולקבל השראה באזור.