מָדוּרַאי

העיר הדרומית מָדוּרַאי שוכנת במדינת טאמיל-נאדו והיא מהווה את אחד ממוקדי התיירות המרתקים בהודו כולה. מדוראי תוססת ופעילה. רחובותיה עמוסים עד שעות הערב המאוחרות באלפי אנשים, במכוניות ובריקשות. רוכבי-אופניים והולכי-רגל מתערבבים זה בזה, בתנועה שאין לה כיוונים מוגדרים. גם התיירים ההולכים ברחובות אלו מתחככים באנשי המקום, מצטרפים אל הזרם והופכים לחלק מההמולה. בלב ליבה של מדוראי ניצב המקדש ההינדי של מינקשי. אלפי מאמינים מגיעים לכאן מכל קצווי הודו והם נוהרים אל תוך המקדש עטופים בסחבות, יחפים ומגולחי ראש – מתמסרים לפולחן הדתי בכל נפשם.

למָדוּרַאי  שדה-תעופה קטן ממנו ניתן לטוס למומבאי, לבנגלור ולצ’נאי ומשם בטיסות המשך ליעדים נוספים בהודו. נסיעה קרקעית לקודאיקנאל נמשכת כ-4 שעות, לקוצ’ין 9 שעות, לטריצ’י 3 שעות ולפונדיצ’רי כ-7 שעות. המרחק לצ’נאי הוא 474  ק”מ, לבנגלור 432  ק”מ ולטריוונדרום 300 ק”מ. הדרך היעילה ביותר להגיע לכאן, בעיקר עבור התרמילאים, היא באמצעות קווי הרכבות, המחברים את העיר ליעדים שונים בהודו.

חופיה של טאמיל-נאדו ספגו מכה איומה בעקבות רעידת האדמה שפקדה את דרום-מזרח אסיה בסוף דצמבר 2004, אבל גל הצונמי הקטלני לא פגע במָדוּרַאי, המרוחקת במידה מספקת מחופים אלו. 

יסודותיה של עיר עתיקה זו הוקמו כבר במאה השישית לפני הספירה, בימי שלטונם של מלכי שושלת פאנדיאן. מאז הפכה העיר לצומת דרכים משמעותי באזור הדרום ושימשה לאורך ההיסטוריה בירה לממלכות שונות. כיום – מלבד היותה מרכז דתי ותיירותי –  מדוראי היא העיר השנייה בגודלה ובחשיבותה בכל חבל ארץ זה, שנייה רק למטרופולין צ’נאי.

כאמור, האתר הבולט בעיר מָדוּרַאי הוא המקדש הפעיל של שְׁרִי-מִינַקְׁשִי, אחד מאותם מקומות ייחודיים שרישומם נחרת בזיכרונו של כל מטייל. המקדש וחצרותיו ממוקמים בטבורה של העיר והם משתרעים על שטח נרחב. שנים-עשר מגדלים בצורת טרפז מוארך – “גוֹפּוּרַם”, בהם ארבעה המתבלטים מתוך החומות החיצוניות, מעניקים למינקשי את המראה המופלא, השולט על קו הרקיע של מדוראי. השְׁרִי-מִינַקְׁשִי מכוסה מבסיסו ועד רום מגדליו בצלמיהם של אלילים הצבועים בשלל צבעים עזים. ראוי לציון המגדל הדרומי המתנשא לגובה של כמעט 50 מטר ועליו מפוסלים מאות רבות של פסלים. ניתן לטפס למרומי המגדל ולערוך תצפית אל האזור כולו.

בתוך המקדש עצמו, מבוך של אולמות ושל עמודי-אבן מגולפים ואור אפלולי המשרה אווירה מיסטית. כמו במרבית המקומות הקדושים בהודו, קשורה גם למקדש זה אגדה המושרשת עמוק בלבם של המאמינים. מינקשי, על-פי האמונה הייתה נסיכה יפהפייה שבנוסף לזוג הדדיים הטבעי הנטוע בחזה של כל אשה, התברכה בשד שלישי, אשר אמור היה להיעלם ברגע שתכיר את בן-הזוג המיועד לה. ואכן כאשר פגשה את האל הכביר שיווה, נעלם השד השלישי, אז הסתבר גם שמינקשי היא גלגול של האלה החשובה פרוואטי. אחר-כך הם חיו באושר ובעושר. בכל ערב נערך במקדש טקס דתי רב עוצמה (פוג’ה) עם תהלוכה גדולה הנעה בין חדרי ההיכל, מלווה בקול תופים וכלי נשיפה ותכליתו של טקס זה לשאת את פסלה של מינקשי אל חדרו של אהובה שיווה, כדי שיוכלו להתייחד.

אין סוף להפתעות ולתגליות שמציע המקדש וגם אם מסיירים במקום יום אחרי יום במשך שעות ארוכות, נחשפים לאולם חדש, לפסל לא מוכר, לצלמו של אל חשוב. ההתרחשויות במקדש עשויות אף הן לרתק את המתבוננים בהן. המלבושים הצבעוניים של עולי-הרגל, ההתרגשות, ההתעלות הרוחנית של רבים מהם, הילדים הנפעמים הנלווים להוריהם, הפרחים והמנחות המוגשות לאלים… מייצגים את הודו הרוחנית במיטבה. חווית הביקור לופתת את המבקרים במינקשי ושובה אותם בקסמים. לא כדאי גם להחמיץ את הבריכה הקטנה במרכז המקדש, הקרויה “לוטוס-הזהב“!! ואם לא די בכך, חצרות המקדש הם יעד מרשים בפני עצמו. מרגע שבאים מן הרחוב דרך אחד השערים של המינקשי וחולצים נעליים, פוסעים ברגליים יחפות אל תוך עולם של קדושה הינדית. חייטים ומגידי עתידות, רוכלים ומדריכי-תיירים, צליינים ותיירים, הכל מתהלכים כאן בין דוכני הפירות והפרחים, במעין בזאר ענק, תוסס ומלא חיים ורק כשנכנסים אל תוך המקדש עצמו מתחלפת אווירת החול, בקודש.

בנוסף למינקשי, מספר אתרים בעיר מצדיקים ביקור: מוזיאון לזכרו של מוהטמה גהנדי, שביקורו במָדוּרַאי השפיע עליו באופן משמעותי. ארמון טירומלאי, שנבנה במאה ה-17 על-ידי ארכיטקט איטלקי. מאגר המים של מריאמן, שבמרכזו אי ועליו מקדש קטן והוא מוקדו של פסטיבל שנתי, הנערך כאן כל חורף ומושך אליו מאות אלפי אנשים. אגב, הפסטיבל הגדול, ההמוני והמרשים ביותר במדוראי, נקרא “צ’יטיראי טירוביזה”. מדובר באירוע יוצא-דופן הנמשך כחודש ימים והוא מתקיים בתקופת האביב.

בשל האקלים החם במיוחד השורר באזור, רצוי לערוך את הטיול למדוראי בין החודשים נובמבר ועד פברואר. במאי וביוני הטמפרטורות גבוהות במיוחד והחום כמעט בלתי נסבל. בדרום הודו חלק ניכר מהתושבים הם צמחוניים ולכן המטבח הטאמילי מבוסס על אוכל צמחוני. במָדוּרַאי שותים הרבה מאוד קפה בנוסף על התה המקובל גם באזורים אחרים של המדינה.