בית מודיאנו

בית מודיאנו – רחוב החלוצים 5 (לשעבר רחוב לסל 5).

כשהגברת ג’ני בלוך קיבלה בחודש מאי 1931 רישיון להקמת שני צריפים ארעיים על המגרש ברחוב פרדיננד לסל 5, היה כבר האזור הידוע כ’מרכז המסחר והמרכולת’ הומה פעילות ורצוף בבתי מלאכה ובבתי מסחר. שנים ספורות מאוחר יותר שונה שם הרחוב – שתחילתו בדרך יפו וסופו ברחוב עמק יזרעאל (כיום רחוב ידידיה פרנקל) – ונקרא רחוב החלוצים.

ג’ני בלוך מכרה את המגרש לשלמה מודיאנו, אשר בנה בשנת 1933 את הבית שעומד עליו עד עצם היום הזה. האדריכל היה ויקטור ג’חון. כמו הבית הזה, קמו בשכונת ‘מרכז מסחרי‘ בסוף שנות ה-20 ובמהלך שנות ה-30, עשרות רבות של בתים. ברובם, היו אלו בתים בהם התנהל מסחר בקומת הקרקע, ובהמשך נוספה מעליה קומה שניה בה התגוררו משפחותיהם של הסוחרים. 

בעת הקמתו של הבית הייתה קומת המסחר מיועדת לשמש כבית אריזה לחמאה, בבעלותו של האדון ישראל פלסר. במארס 1935 מפרסם פלסר מודעה בעיתון ‘הארץ’: “לתשומת לב אוכלי חמאה! אתכבד להודיע שחמאה לטבית טריה ומובחרת באריזה אורגינלית, אפשר להשיג בבית מסחרי, תל אביב, רחוב החלוצים 5 (מקודם רחוב פרדיננד לסל), טלפון 1127.” אבל פלסר שגם היה עסקן מטעם תנועת ‘המזרחי’ זנח כעבור שנים ספורות את עסקי החמאה, ומאז פוצלה קומת הקרקע לשתי חנויות נפרדות. בסוף שנות ה-30 שימשה החנות הדרומית כמחסן מכולת לסיטונאים, ואילו החנות הצפונית הוגדרה כבית חרושת כימי, בשם ‘צִִחצַח’.

באוגוסט 1944 מפורסמת בעיתונות היומית הודעה ללקוחות ‘צחצח’: “החל מחודש יולי עבר המפעל לידי בעלים חדשים ויחד עם זה הוכנסו שיפורים מרחיקי לכת בתעשיית המוצרים ובשיווקם. נא לנסות את מוצרינו החדשים: משחת נעליים ‘תוכי דה לוקס’ בכל הצבעים, אבקת ניקוי ‘ביגה’ וכל מיני חומרי ניקוי אחרים.” בשנת 1954 עוברת חנות המכולת לידיו של שמואל שינברג, שמוכר בה בין היתר – כנהוג בשוק לוינסקי הסמוך – גם פירות יבשים. גודל החנות 36 מ”ר.

בשנות ה-60 נכנסת לבניין משפחת מזרחי שהפכה לחלק משמעותי בתולדות הבית. לאבי המשפחה, יעקב מזרחי, מפעל לכלי שולחן ביפו, הנקרא ‘זמיר’. במקום בו שכנה ‘צחצח’, הוחלט לפתוח חנות למכירת מוצרי ‘זמיר’. משפחת מזרחי ומשפחת מודיאנו נמצאו אמנם בקשרים חמים, אבל השכן בבניין העורפי, רחוב העליה 8, מר גרושינגר, מירר את חייהם. הוא שולח מכתב תלונה לעירייה באוגוסט 1968: “לפני שבועיים שלחתי לכב’ מכתב שמר מזרחי, בעל חנות, עושה מחסן על החצר בלי רישיון והשיפוע של הגג נכנס אצלי בחצר, וכל המים של הגשם נכנס אצלי. אני מתנגד על זה וגם השכנים מתנגדים, וכמו שאני רואה לא עשו שום פעולה למנוע את זה ולא שלחתם פקח להזהיר שלא לעשות את המחסן. היום באו פועלים לגמור לעשות גם את הקירות של המחסן. אני מבקש אם יש אפשרות למנוע את זה.”

לאחר דין ודברים מגיעה תשובתה של פרחיה, אשתו של יעקב, המנהלת את החנות. יולי 1969: “בזמנו נתקבלה אצלכם תלונה של אדם בשם גרושינגר על הקמת סככה בחצרנו, בטענה שעלולים מי גשמים להפריע לו. התקנו מרזב, החורף עבר ולא היו כל בעיות של חדירת מים. כמו כן המצאתי לכם אישור מבעל הבית עצמו שהביע את הסכמתו על הבניה. אין אנו רואים באיזו זכות יש לאדם זר אשר אין לו בכל צורה זכות חוקית, או מוסרית, או אזרחית, למנוע זכותם של אנשים אחרים. נתבקשנו לפנות לאותו אדם ולנסות להשפיע עליו אבל מצאנו אדם אשר כל מעייניו בחיים זה לכתוב תלונות מסוג זה. לא עזרו כל טענותינו בפניו לגבי המרזב והחצר הנקייה – הוא לא מצא כל תשובה, רק עקשנות של רוע לב. לכן, לאור האמור לעיל אבקש לאשר לי את הסככה ולתת לי את הרישיון. מזרחי פרחיה.” הסאגה לא נפסקה במשך שנים. ב-1972 גרושינגר עדיין כותב: “אני מבקש את כבודו לבא ולראות איזה לכלוך נמצא על הגג וזה מפריע לי…”

בשנות ה-70 פעלה במקום חנות בגדי נשים וילדים בשם ‘שירלי’. כעבור עשר שנים החנות החליפה בעלות ונקראה ‘טוניק’. משפחת מזרחי שעסקי המסחר שלה עברו גלגולים שונים, המשיכה לנהל את החנות שבחלק הצפוני של המבנה. על הסוכך שבכניסה לחנות היה כתוב עד לא מזמן: “מ. מזרחי. פרחים וצמחי משי. סלסלות קש.” 

לפי הרישומים של העירייה, הבעלות על הבניין בשנות ה-90 התחלקה ביו ארבעה גורמים: אברהם מודיאנו, מאיר אזרחי, יצחק פרידברג ויצחק קדושים. מבין הארבעה, רק השניים האחרונים התגוררו בעצמם, באותה עת, ב’בית מודיאנו’. משה מזרחי ובני משפחתו גרו בשכירות מעל החנות שלהם, ולהם היה שייך החדר המובלט והמרפסת הצמודה לו, משמאל לחדר המדרגות.