בית נובובולסקי
בית נובובולסקי – דרך יפו 16, פינת רחוב רענן 8.
שמחה נובובולסקי נולד בביאליסטוק בשנת 1853 ועלה ארצה ביחד עם אשתו לאה ועם ילדיהם מאיר, דוד ופייגה, בשנת 1890. נובובולסקי התפרנס ממסחר בכובעים ובאריגים. הוא ניהל חנות מצליחה ביפו והתגורר עם משפחתו בשכונת נוה-שלום. ככל שאביו שמחה התבגר, קיבל על עצמו מאיר, הבן הבכור, את ניהול ענייני המסחר המשפחתיים. כמו רבים מהסוחרים היהודים ביפו, גם שמחה ומאיר נובובולסקי החליטו להעתיק את כתובתם לשכונת ‘מרכז מסחרי’ בתל-אביב, בעקבות פרעות תרפ”א. וכך, כבר בשנת 1921 רכשו מגרש לצדה של הדרך המובילה מיפו לשכם, בחלקה הצפוני של שכונת הסוחרים החדשה. שמחה נובובולסקי נפטר בספטמבר 1926. שחקן ובמאי התיאטרון עודד קוטלר, חתן פרס ישראל, הוא נינו של שמחה ונכדו של מאיר.
בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לאורך דרך יפו, בתל-אביב. בין היתר ניתן לראות כאן גם את בית נובובולסקי.
בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לאורך דרך יפו, בתל-אביב. בין היתר ניתן לראות כאן גם את בית נובובולסקי.
תחילה נבנה בית בן שתי קומות על-פי תכנית של האדריכל משה צ’רנר ורק שנתיים מאוחר יותר נוספה לבית קומתו השלישית. כשאר הבתים בשכונה, שימשה קומת הקרקע למסחר ואילו שתי הקומות העליונות יועדו למגורים. החנות של נובובולסקי הייתה גדולה דיה כדי לתפוס את כל קומת המסחר. מפעם לפעם פרסם מאיר מודעות בעיתונות היומית.
הנה לדוגמה, ב’דאר היום’, ב-6 בדצמבר 1921:
דרוש לבית המסחר של מאיר נובובולסקי צעיר בן 15 שנה לערך, היודע לדבר עברית, ערבית ואנגלית. מי שאינו יודע את כל זה, אל יפנה.
למאיר ולאשתו נחמה היו שישה ילדים: חנה, רחל, רבקה, אסתר, חיים ואלחנן. חנה הבכורה התחתנה עם פנחס קוטלר, ובבית הזה, ברחוב רענן 8 נולדו שני בניה הבכורים, יאיר ואבינועם קוטלר. עודד, האח הצעיר, כבר נולד בשכונה צפונית יותר.
באמצע שנות ה-20 נשכרו חדרים בבית והוסבו לחדרי פנסיון. תחילה היה זה שמחה קופמן: “הנני מתכבד להודיע לקהל הנכבד שפתחתי מלון ומסעדה בשם ‘עדת ישורון’ בתל-אביב, מרכז מסחרי, בית נובובולסקי. המלון והמסעדה שלי מסודרים בכל הנוחיות, אוכל טרי וטעים, שירות זריז, ארוחה בת ארבע מנות, בשישה גרוש מצרי (‘הארץ’ 21 באוגוסט 1925).” ומאוחר יותר היה זה ‘פנסיון ביליסטוק’. בינתיים, עסקיו של מאיר נובובולסקי שגשגו והוא פתח סניף נוסף ברחוב נחלת-בנימין, אליו העביר את מרבית הפעילות של בית המסחר. בשנת 1931 התפנה חלק מקומת המסחר ואת המקום הפנוי שכר הרוקח א. הרשברג, שהגדיר עצמו כ”דרוגיסט מומחה” ואת החנות שפתח: סוכנות כללית, סחורות דרוגריה.
משפחת נובובולסקי שהייתה מעורבת גם בהקמתה של שכונת ‘בית וגן’ (היא בת-ים), מכרה את המבנה בשנת 1936 לישראל-אהרון מרגלית (1973-1886) ולאשתו איטה לבית צלמון, שניהם ילידי העיר צפת. שופט בית-המשפט העליון, מישאל חשין המנוח, הוא נכדם של ישראל-אהרון ושל איטה מרגלית. משפחת מרגלית שניהלה את חייה בלבנון, כמעט ולא הייתה נוכחת בבית. עם השנים הושכרו גם חדרי הקומה השניה לבעלי עסקים. בשנת 1947 התעוררה מהומה בקרב הסוחרים ודיירי הבניין בעקבות בית מלאכה לאריגה שהתמקם באותה קומה.
בית המלאכה השתמש במכונות שהקימו רעש והטריד בעיקר את באי החנות של משה טרבגודה שנמצאה ממש מתחתיו, וכן את משה וינר ומשפחתו שהתגוררו מעליו. הדיירים והסוחרים התאגדו ושלחו מכתב תלונה משותף לעירייה:
אנו דיירי הבית ברחוב רענן 8 ובעלי החנויות, מתכבדים להביא לתשומת-לבכם… בקומה ב’ קיים בית חרושת לאריגה שעובד בנולים וגם במכונות חשמליות ומזעזע את כל קירות הבית ומפריע את מנוחת הדיירים. קשה לתאר בכתב את המצב ורק מי שנוכח במקום ונמצא בו ידע מה רב סבל הדיירים ומה רב הנזק לבניין עצמו ולקירותיו. בעל הבית לא נמצא בארץ ישראל והוא גר בביירות ובכלל אין זה מעניינו כנראה לדאוג לדייריו ואולי גם לביתו.
סוף דבר, לאחר דין ודברים ממושך, נכפה על בעליו של בית המסחר להעביר את המכונות למקום אחר.
לאחר קום המדינה הוזנח האזור ומרבית הדיירים שיכלו להרשות זאת לעצמם נדדו לשכונות החדשות של תל-אביב. במתחם הזה, בעיקר לאחר הקמתו של ‘בית רומנו’ שנמצא מעבר לכביש, התרכזו בתי עסק שייצרו ומכרו בגדים עממיים. כך גם ב’בית נובובולסקי’. חנויות בגדים ומתפרות החליפו זו את זו. מתתיהו ישראל יצרן דברי הלבשה, יצחק ששון שניהל חנות בגדים, אברהם עציץ שהחזיק כאן מחסן בגדים ומשה בריגל שהיה לו בית מלאכה לתעשיית אריגים, הם חלק מהסוחרים שעבדו בבית. בריגל אף גר בבניין עם אשתו וילדיו. בשנת 1952 ירד על המשפחה אבל כבד, כאשר בנם החייל, שלום בריגל, נפל במהלך שירותו הצבאי.
שניים שהתמידו והחזיקו את עסקיהם עשרות שנים, הם אליהו פרחי שניהל במקום בית מסחר לבדי ריפוד, ובעיקר ‘זך – זלמן כהן’ שנמצא בדרך יפו 16 משנת 1960 ועד ימינו. ב-1974 הועסקו בזך 20 פועלות ועוד ארבעה פועלים. באותה שנה נכתב על הניירת של המפעל: “בית חרושת לייצור לבני משי וניילון.” ב-1980 נכתב במודעות בעיתונים כי חנות זך מוכרת כתנות לילה, חלוקים ופיז’מות. ואילו כיום, מוטבע על השלט התלוי בחזית הבניין: “ייצור ושיווק בגדי נשים וילדים.”
לאחר שישראל מרגלית הלך לעולמו ירשו את המבנה בתו לאה חשין ושני בניו יוסף ודוד. לפי דו”ח של פקח מאותה שנה (1973) הבית כלל בקומת הקרקע 4 חנויות ומרתף, ובכל אחת משתי הקומות הנוספות: ארבעה חדרים, חדר המתנה, מרפסת, מטבח, חדר רחצה ופרוזדור.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
