בֵּית רַבְנִיצְקִי
בית רבניצקי – רחוב אחד-העם 80, פינת מזא”ה 40.
הבית הקטן הזה ראה היסטוריה בין קירותיו, יותר מאשר כל המגדלים של תל-אביב ושל רמת-גן ביחד. הוא נבנה בשנת 1929 כווילה עירונית, עבור הסופר ואיש התרבות יהושע רבניצקי ועבור משפחתו. את הבית תיכנן האדריכל יוסף ברלין, שהיה גם חברו האישי של רבניצקי. המבנה בסגנון אר-דקו, משלב אלמנטים של בנייה נקייה בלבני סיליקט.
רבניצקי שנולד באודסה, עלה ארצה בשנת 1921 כשכבר היה בן 62 שנה. הוא היה איש רחב אופקים, מוערך ומוכר מאד כאחד הכותבים המשפיעים בחוגים הציוניים של אותה תקופה. הוא אמנם נחשב לסופר ועיתונאי, אך ברבות השנים כתביו לא הותירו חותם, ורבניצקי נכנס להיסטוריה דווקא בזכות שיתופי הפעולה שלו עם דמויות מפתח בתרבות העברית, ובזכות היותו מוציא לאור ומטפח כישרונות. בעיקר, נזקף לזכותו גילויו של ביאליק שהפך להיות גם חברו הקרוב ביותר.
רבניצקי הוא זה שפירסם את שירו הראשון של ביאליק: “אל הציפור”. הוא זה שעבד עם שלום עליכם ועודד אותו בכתיבתו. הוא זה שפירסם בהוצאתו את סיפוריו של “מנדליי מוכר ספרים” ואף תמך בו. ובנוסף, רבניצקי היה פעיל ושותף עם אחד-העם ברעיונות הנוגעים לתנועת הציונות הרוחנית. יצירתו החשובה ביותר של רבניצקי – ‘ספר האגדה’ – נעשתה בשיתוף עם ביאליק. בספר ריכזו השניים את מרבית סיפורי האגדות של חז”ל.
עד כדי כך הייתה נוכחותו של רבניצקי משמעותית בחייו של ביאליק, שזה האחרון כתב עליו:
כשאני מעביר בזכרוני את פרשת חיי, אני מרגיש שבלי רבניצקי לא הייתי פועל ועושה מה שעשיתי, הוא הכריחני לעבוד, הוא גם לימדני להנהיג סדר בעבודה ולקבוע עתים לתורה. כל מה שנתתי, נתתי הודות לרבניצקי, וכל כך אנו קשורים אחד בשני עד שאיני יכול לעלות על דעתי להיות בלעדיו.
מתוך כבוד לגילו הגבוה יחסית ומתוך המעמד שכבר רכש לעצמו, הפך ביתו של רבניצקי למוקד עליה לרגל, לסופרים ולמשכילים. מכאן, ברחוב אחד-העם 80, הוא גם קיים חלק ניכר מהפעילות הענפה בהוצאת הספרים ‘דביר’, שהוא היה אחד ממנהליה, ביחד עם ביאליק ועם שמריהו לוין.
ליהושע רבניצקי, שהתאלמן פעמיים, היה בן יחיד, אליהו שמו, שהיה קרוב אליו מאד ועבד לצדו. ילדיו של אליהו ושל אשתו מיכל, יונה ונעמי, חיו בבית ביחד עם ההורים ועם הסבא. נעמי שפירא נכדתו של רבניצקי, העידה: “בכל בוקר, בחמש וחצי, היו סבא ואבא הולכים להתרחץ בים. בשבע, כשקמתי לבית הספר, הם כבר היו בבית, אוכלים ארוחת בוקר. בשבע וחצי עלה סבא לחדר העבודה שלו, בקומה השנייה של הבית. כל עבודות העריכה וההגהה של הוצאת דביר, שסבא היה שותף לה עם ביאליק נעשו כאן. אני הייתי מגיעה מבית הספר בשתיים, ומנדנדת לאמא: “אני רעבה, אני רוצה לאכול. אבל הייתי צריכה לחכות עד שסבא וביאליק יגמרו לעבוד.”
במאי 1944 רבניצקי נפטר. כך מתוארות שעותיו האחרונות בעיתון ‘הבקר’: “אור ליום ד’ היה בבית י.ד. ברקוביץ’. לפתע הרגיש עצמו ברע והותקף בשטף דם במוח. רופאים הובהלו למקום והחלו לטפל בו. כל ליל ד’ ויום אתמול שכב בבית ברקוביץ’, ואמש העבירוהו לביתו ברחוב אחד-העם 80. לאחר שעות אחדות יצאה נשמתו.”
ילדיה של נעמי שפירא הם שירשו את הנכס וכך יצא שהבית הוחזק על-ידי אותה משפחה במשך ארבעה דורות, מהסבא רבא רבניצקי ועד נינתו. רק לפני שנים אחדות נמכר לאחרים. נעמי שפירא הייתה הגננת הנערצת של דורות של זאטוטים תל-אביביים. הגן שלה פעל ב’בית שמעון שטרן‘, בשדרות רוטשילד.
המשורר מאיר ויזלטיר מוסיף עדות אישית: “לבית הזה יש קומת חצי-מרתף עם כניסה מהחצר, שהיא דירה נפרדת. במחצית הראשונה ובאמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת התגורר בה בשכירות מקסים גילן. בדירה זו, בשנת 1963, הכרתי את יונה וולך.”
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
