היה זה בית שכונתי ששימש למגורי משפחות. מרבית הדיירים היו עולים חדשים שהגיעו ארצה מטורקיה או ממזרח אירופה והשתייכו למעמד הביניים. מטילדה ומשה בלנגה התיישבו כאן בתחילת שנות ה-40, מיד לאחר חתונתם. בבית הזה נולדו בניהם ובבית הזה חיו עשרות שנים. הדייר יואכים פרידמן התפרנס מתיקון גגות אספלט. הוא גר עם אשתו רחל בקומה השניה. דייר אחר, משה בלאו, מתקן ומנקה מכונות תפירה. בסוף 1949 מצטרפים לבניין העולים החדשים סטניסלב ומינה ציגלשטרייך. בדירה מרווחת יחסית התמקמה משפחתם של בעלי הבית: רחל ומשה אמירה ביחד עם ילדיהם חסדאי ושבתאי. רחל אמירה נפטרה בשנת 1947.

בקומה ג’ של הבניין התגוררה משפחתו של יוסף מצרי ובסמוך גר הבן יצחק מצרי ביחד עם רעייתו. בנובמבר 1960 התפרסמה מודעה בעיתון ‘הארץ’: “מי שטרח בערב שבת, יאזין בשבת! ה. ארנהיים המומחה לתיקוני רדיו ומכשירי טרנזיסטור. רחוב דב הוז 15, ת”א.” 

בנובמבר 1988 שוכרים דיירי הבית משרד עורכי דין כדי שיסייע בידיהם לנסח מסמך לפיו הבניין הופך לבית משותף של דייריו: “…לרשום את הבית כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים בלשכת רישום המקרקעין בתל-אביב.” בין החותמים: סוזן אשכנזי, משפחת בלנגה, בלה בכר, משפחת אלאלוף ושרה אלי. הגברת נורית סגל רכשה את דירת הגג בשטח 143 מ”ר וכן את כל שטחו של גג הבניין.

לצד הדיירים, התנהלו במהלך כל שנותיו של ‘בית פוליקר’ גם חיי מסחר. מרתף הבית שאליו ירדו באמצעות שבע מדריגות, תיפקד כמעט תמיד כמכולת שהחליפה לא מעט ידיים. בשנת 1957 התנהלה כאן המרפדיה של וילי וינברג. בשנות ה-60 הצטרפה אליה הסנדלריה של יעקב דומנקביץ. ב-1972 התקבל רישיון לבית מסחר לעשיית מסגרות לתמונות. באותה תקופה ניתן היה למצוא בבניין את חנות הנעליים ‘איטליאנה’. בשנות ה-80 הייתה זאת המספרה לגברות של עליזה אבישר שבלטה בקומת הקרקע. אבל בית העסק שמיקד אליו את מירב תשומת-הלב היה הגלריה לאמנות ‘אטליה 27’ שזכה לפרסום גם בעיתונות.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.