בית זליבנסקי

בית זליבנסקי – רחוב אלנבי 12, פינת רחוב הירקון 50.

דוד זליבנסקי, מחלוצי האופים בארץ ישראל, התיישב עם משפחתו בנווה-צדק בשנת 1888, והקים מאפיה. המאפיה נחלה הצלחה וכל בני הבית נרתמו לעבודה בהכנת לחם ומצות. לאחר שדוד פרש, המשיכו בני הדור השני להפעיל את המאפיה, אך התמקדו בייצור מצות בלבד. המאפיה של דוד זליבנסקי נותרה לאורך הדורות בידיהם של בני המשפחה. לימים הפכה למפעל הידוע כ’מצות אביב’, אשר מקום מושבו בפרדס כץ. ילדיו של דוד, כולם – שרה, אלתר, יוסף והרצל – הגדירו עצמם כאופים. אחד מהם, יוסף זליבנסקי, הוא שהקים בשנת 1925 את הבניין ברחוב אלנבי, פינת רחוב הירקון, בשכונה שנקראה באותם ימים ‘מאה שערים’.

יוסף זליבנסקי שכר את שירותיו של האדריכל צ’רנר. באוגוסט 1925 מתקבל רישיון לבניין בן שלוש קומות, כשבכל קומה ששה חדרים, שני מטבחים, שני חדרי אמבטיה, בית כיסא אחד ושתי מרפסות. ובנוסף ניתן אישור למרתף שבו יהיו חמישה מחסנים.

בעיצומה של מלאכת הבניה, מתבקש מר זליבנסקי על-ידי פקחי העירייה, לפנות את הלבנים שנערמו על המדרכה ברחוב הירקון. עיכובים טכניים מנעו ממנו לבצע את מלוא הפעולה בזמן שהוקצב לו, ועל-כן נשלחו פועלים לפנות את השטח, וזאת על-פי הוראתו של פקיד עירייה בשם גפן. לטענתו של זליבנסקי, גפן זה התנהג בגסות רוח וגרם לו לנזקים. במכתב תלונה שהוא שולח נכתב בין היתר: 

הפועלים התחילו להעביר את הלבנים ולפנות את המדרכה באופן קדחתני כזה, שלו לא מיהרתי אני ובני לעזרתם, היו מפנים לא רק את המדרכה מלבנים, כי אם גם את כל מגרשי. כתוצאה מעבודה זריזה כזו נשברו ונשמדו כליל יותר מאלף לבנים. היות והפקודה הזאת ניתנה מאת מר גפן, פקיד אחראי בעירייה, מן הדין שהעירייה תהיה אחראית בפניי. אבקש מכבוד העירייה לא לעבור בשתיקה, על שעשה הפקיד הנ”ל, להעמידו למשפט לשם בירור העניין ולשלם לי את כל הנזקים שנגרמו על ידי האדון גפן. על העירייה לאחוז באמצעים נמרצים נגד המרשים לעצמם דברים שהם בניגוד גמור לשיטה ולדרך שהתוותה העירייה העברית הראשונה. 

לאחר סיום הבניה עברו בני המשפחה, יוסף ואשתו ינטה, וילדיהם ישראל, מתתיהו, רחל ויצחק, לגור במבנה. ברישיון נרשם במפורש כי אין לשכן דיירים במרתף. בכל זאת נשלחת בקשה מיוחדת לעירייה מאת חנוך וינר, ב-28 באפריל 1927: “הנני מתכבד לבקש רשות לגור בקומה התחתונה של ביתו של האדון זליבנסקי ויחד עם זה הנני מאיר את תשומת ליבכם בפני העובדה שבעל משפחה בת שבע נפשות אנוכי, וחסר הכנסה. את הדירה אני מקבל חינם אין כסף, וגם אדון זליבנסקי יוסף מלבד הדירה נותן לי 100 גרוש ליום כחצרן בביתו. בתקווה שתתחשבו עם מצבי המיוחד ותתנו לי הרישיון לבקשתי.” 

הרעיון המקורי לנהל בית דירות, השתנה כעבור שנים ספורות. בתחילת שנות ה-30 מחליט יוסף להסב את ייעודו של הבניין ולהפוך אותו לבית מלון. בנוסף, הוא מבקש להקצות את הקומה שבמפלס הרחוב לשטחי מסחר. את השינויים במבנה, כולל החלוקה של קומת הקרקע לארבע חנויות נפרדות, מבצע האדריכל דב קוצ’ינסקי. המשפחה עצמה הצטרפה לענפים נוספים של בני שבט זליבנסקי וחלק מבניה עברו לגור בבני-ברק.

בית-המלון ‘בלפוריה’ שהחל לפעול ב-1930 ברחוב אלנבי 12, שכן עד אז ברחוב אלנבי 91, פינת רחוב מונטיפיורי והיה קשור עסקית גם למלון ‘כנען’ המפורסם בצפת. כך נכתב בעיתון ‘הארץ’ ב-6 ביוני 1930: “מלון בלפוריה עובר מראשון למוחרם לבית חדש ברחוב אלנבי מספר 12 אצל שפת הים. מסודר ומשוכלל באופן חדיש ומודרני, מרוהט יפה, אמבטיות ומקלחות חמות וקרות, מטבח מצויין. מהחלונות ומהגזוזטראות נשקף הים, הקזינו וכל שפת הים. מחירים בינוניים. הנחה לפקידי ממשלה ולמוסדות.” בשנים הראשונות זליבנסקי עצמו היה מעורב בניהול ובטיפול השוטף באורחי המלון, אבל בשנת 1936 הוא מעביר את הניהול לידיו של אדם בשם נחום צוויגל. 

בסרטון זה נראים היטב חלק מהבתים ההיסטוריים במקטע המערבי של רחוב אלנבי, ובהם גם בית זליבנסקי (מלון בלפוריה).

בסרטון זה נראים היטב חלק מהבתים ההיסטוריים במקטע המערבי של רחוב אלנבי, ובהם גם בית זליבנסקי (מלון בלפוריה).

בשנות ה-30 בלטו כאן משרדי ‘נטת’ – אירגון ארצי של משרדי נסיעות, כמו גם סוכנות הנסיעות ‘פאלטוריסט’ וכן חנות וילונות, שמיכות ומפות שולחן של מר חלמסקי. לצד אלו פעלה בחזית הפונה לרחוב הירקון מכולת של שמואל-יוסף ורבה. בצריף ארעי הצמוד למבנה, התפרנס האדון שלמה מזרחי מצחצוח נעליהם של העוברים והשבים.

ינטה זליבנסקי נפטרה רק עשרים שנה לאחר שבעלה יוסף זליבנסקי (1948-1881) הלך לעולמו, אבל הבית עבר בירושה, בארבעה חלקים שווים, לארבעת הילדים ולבני זוגם. הדמות הבולטת מאותה עת בטיפול בענייני החנויות ובית המלון, היה אשר פישפדר, בעלה של רחל זליבנסקי-פישפדר. משפחת פישפדר גרה ברחוב שמשון, בצפון הישן של תל-אביב.

בסוף שנות ה-40 נפתחה כאן מכבסה אוטומטית, שהיה לה קיר משותף עם המספרה של חיים בן-שלום. בין הספר חיים, לבין מיכאל יוניס הבעלים של המכבסה, מתלקחים ויכוחים מרים המלווים בחליפת מכתבים של עורכי-דין, בעקבות רטיבות בקיר המשותף. בינתיים, התחלפו החנוונים במכולת ובמהלך שנות ה-50 גרשון וילונסקי הוא האיש שמחזיק במכולת תחת השם ‘טנא’.

ב-1964 רכשה הגברת מרים אברהם את הבעלות על ‘בית זליבנסקי’. מרים אברהם עלתה ארצה 12 שנים קודם לכן מהעיר עדן שבתימן. גם אם זוהרו עומעם באופן משמעותי, וגם כשהבעלים החליפו זה את זה, מלון ‘בלפוריה’ המשיך לפעול תחת אותו שם עד שנות ה-80 של המאה ה-20. ואז, 50 שנה אחרי שנחנך, השם לא היה יאה יותר למפעילי המלון, והם החליטו לקצר אותו ולהעניק לו שם שיצלצל טוב יותר. במקום ‘מלון בלפוריה’, ניצב מאז ועד עתה – באותו מקום ובאותו בניין ממש – ‘מלון בֶּל’. 

ב-30 השנים האחרונות תופסים בדרך-כלל מזנונים את קומת הקרקע, וכן חלפני כספים, קיוסקים, פיצוציות ובתי קפה פשוטים. הבניין שופץ פעמיים, פעם ראשונה בשנת 2000 ופעם שניה בשנת 2009. 

תחקיר וכתיבה: חגי להב. 

ניתן לשתף את המאמר