הוֹטֵל מוֹנְטִיפְיוֹרִי

האירגון דאג גם לפעילות תרבותית עבור התלמידות. הגברת דבורה לחובר-ליכטנבום (שהקפידה לשמור על שם נעוריה עשרות שנים לפני שהדבר הפך לנורמה) נהגה להגיע למונטיפיורי 36 מפעם לפעם, כדי להרצות. “האשה בהיסטוריה של עם ישראל” הייתה לדוגמה, אחת ההרצאות שלה. בשנות ה-40 ויצ”ו הפעילה במקום מתפרה כדי להעביר קורסים מעשיים לחברות.

ומנגד, בדצמבר 1934, ממש באותו בניין בו נשים פעלו למען הקידמה, נחנך בית תפילה לחסידי חב”ד: “ברחוב מונטיפיורי 36 נפתח בית תפילה מרכזי ובאחד מימי חנוכה הוחגה חנוכת הבית. אחרי דברי פתיחה, נאם הרב הראשי עוזיאל. הרב הזכיר את המאמר שבאגדה: עתידין בתי כנסיות שבבבל שיעקרו ויקבעו בארץ ישראל.” באחת מדירות הבית גרו בשנות ה-30 חוה ושמואל אשכנזי, זוג מבוגר יחסית, בני למעלה מגיל 60.

החל מסוף שנות ה-50 פעל ב’בית גוגול’ בית-עסק בתחום הטקסטיל בשם ‘פ. שטיינר’. תחילה הוא מוצג כבית חרושת לחולצות, אבל עם השנים ההגדרה שונתה ל’אפנת שטיינר’ ובשנות ה-80 הקהל מוזמן ל’מחסני המכירה’ בסניף של מונטיפיורי 36.

אחר-כך ההשתלשלות כצפוי, כפי שקרה עם כל-כך הרבה בתים שנבנו בשנות ה-20, בסגנון האקלקטי: מצבו של הבניין התדרדר בשל תחזוקה לקויה ומפאת הזדקנות החומר. הדירות הוזנחו ואף ננטשו, ואז כשהגיע גל השיפוצים בסוף שנות ה-90, כאשר משקיעים ואנשי ממון הבינו את מה שהבין יעקב פלום 80 שנה קודם לכן על הפוטנציאל הטמון במבנה, גם הבית הזה שופץ ושוקם. בשנת 2002 נפתח כאן מעין מעון לאמנים שנקרא ‘זמן אמנות’ ואשר שילב תצוגה של עבודות אמנותיות עם מסעדה. המיזם נסגר בשנת 2005 כאשר המקום הפך ל’הוטל מונטיפיורי’, בבעלותם של רותי ומתי ברודו.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.