בית יצחק מן
בית מן – רחוב אלנבי 46.
לבנים מאבן סיליקט שימשו מרכיב מרכזי בהקמת בתים, בתקופה בה תנופת הבניה בתל-אביב הייתה בשיאה – בעיקר בין השנים 1923 עד 1935. בית החרושת לייצור לבני סיליקט שפעל במלוא הקיטור, במקום בו עומד היום ‘בית כלל’, היה המפעל הגדול והמעסיק המוביל בעיר. גם האדריכל יוסף ברלין השתמש בחומר שסופק מהמפעל, אבל בשונה מעמיתיו, ברלין אהב להשאיר את לבני הסיליקט חשופות כמוטיב דקורטיבי בפני עצמו. כך ניתן לראות ב’בית התאומים‘ ברחוב מזא”ה 7 דוגמה מאלפת לבניין שקירותיו החיצוניים חשופים, וכך גם בבתים נוספים שבנה.
כאן ברחוב אלנבי 46 הלבנים הן סימן ההיכר של ‘בית מן’. בעבר היו שכינו את המבנה כ”בית הריצ’רץ'” בגלל סידור הלבנים במעין שרשרת של רוכסנים. לבני הסיליקט, צורת הרוכסנים וכן המרפסות המשולשות בכנפי הבניין, הם שהופכים את הבית ליוצא דופן בנוף העירוני. המבנה היחיד שדומה לו, נמצא בשדרות רוטשילד, פינת רחוב בלפור. זה הבית שיוסף ברלין בנה לעצמו ולמשפחתו.
יצחק דוד מן שעל שמו רשומה הקמתו של הבית, קיבל בשנת 1930 רישיון למבנה בן שלוש קומות. באותה עת רחוב אלנבי היה הרחוב המרכזי בעיר והיה ברור אם כך שהקומה במפלס הרחוב תשמש למסחר. האדון מן מכר את המבנה כבר בשנת 1932 למנדל ודבורה ליכטנשטיין. לאחר מותו של מנדל ניהול הבית עבר לידיה של בתו צילה ליכטנשטיין.
כבר מראשיתו, ‘בית מן’ היה מזוהה עם החנות למוצרי חלב של חיים סרוגוביץ. נוכחותו של סרוגוביץ במיקום מרכזי כל-כך עוררה יצרים תחרותיים וקנאה. מעט לאחר פתיחת החנות (ינואר 1931) הוא נאלץ לפרסם מודעה בעיתונות:
לתשומת לב הקהל התל-אביבי הנכבד, בקשר עם הידיעות הכוזבות שהופצו, כי במחלבה שלי משתמשים בחלב בלתי-עברי, הנני מצהיר בזה שהידיעות הנ”ל בשקר יסודן היות ואני משתמש אך ורק בחלב עברי של המושבה הר-טוב, ואני מוכן לשלם קנס מתאים באם יוכח שאינני משתמש בחלב עברי.
בסוף 1931 סרוגוביץ יוצא במסע פרסום נרחב לשיווק התוצרת שלו:
הוזלתי את המחירים במחלבה שלי, ברחוב אלנבי 46. ללקוחות קבועים הנני לוקח עליי להמציא את התוצרת לביתם וגם חלב, בתנאים נוחים. כל התוצרת שלי נעשית מחלב יהודי מהמושבה הר-טוב.
צמוד לחנות החלב פעל בית קפה קטן של ברוך פניגשטיין, יהודי שומר מצוות שעלה ארצה מוורשה. על דלת הכניסה הופיע כיתוב שאמור היה לפתות את הלקוחות של אותם ימים: “קפה ונקניקיה”… לקראת סוף שנות ה-40 פניגשטיין שהתמיד בעבודתו, שידרג את בית העסק וכינה אותו “מרתף בירה” כשהוא מציע אווז צלוי ונקניק. יש לקוות שמדובר במעט חוש הומור כשפניגשטיין זה מפרסם ביולי 1953 בעיתון הארץ מודעה: “לאווז צלוי שלנו לא נחוץ פרסום. מרתף הבירה, אלנבי 46.” גם לאחר שנפטר, המשיכו קרובי משפחתו לנהל את המסעדה, וזאת עד שנות ה-70.
בקומה ג’ נפתח בשנת 1938 משרד של חלפני כספים: “רוצים לקנות זהובים בפולניה” כך הם רושמים. בשנות ה-40 פעל ב’בית מן’ הסלון לכובעים של בטי. בשנות ה-50 בולטת החנות ‘ונוס’: “בית מסחר מיוחד למחוכים, חזיות, לבנים.” ב-1976 מכרו כאן “עדשות מגע בינלאומיות”. במהלך שנות ה-90 ניתן היה למצוא במקום את ‘המרכז הבינלאומי לפאות’ ואת הגלידריה ‘קצפת’.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
