בית ישמעאלוף ברחוב אלנבי
בית ישמעאלוף – רחוב אלנבי 93, פינת רחוב מונטיפיורי 30.
בקרב הבונים והמשקיעים בתל-אביב של שנות ה-20 וה-30 נחשב אפרים בן יואל ישמעאלוף לאדם חריג. הוא לא השתייך לתנועות המוכרות, אם כי היה מעורב בפרופיל נמוך בעסקנות פוליטית, הוא לא פעל למען אידאלים סוציאליסטיים, ולא פרסם מאמרים. שמו מאוית בעשר צורות שונות לפחות, מישמעילוף ועד איסמאלוב, אבל באף-אחת מהן אין אזכור משמעותי בעיתונות או בספרות ההיסטורית. ובכל זאת, א.ב. ישמעאלוף, שהגיע ארצה בשנת 1922, אחראי על החלק הצפוני של אחד הבלוקים היפים בתל-אביב: אלנבי – מונטיפיורי – יבנה – אחד-העם. על פינת רחוב יבנה יושב ‘מלון ישמעאלוף’, ואילו על פינת רחוב אלנבי יושב הבית הזה שנבנה בשנת 1929. קיים גם ‘בית ישמעאלוף’ נוסף במתחם לבונטין. א.ב. ישמעאלוף הפעיל את עסקיו מדירתו הפרטית ברחוב ביאליק 19.
קיומו של הבית נחשף לציבור לראשונה, בידיעה קטנה שמתפרסמת בעיתון ‘הארץ’ ב-5 בדצמבר 1928: “על המגרש הפנוי הגדול בקרן זווית מונטיפיורי ואלנבי נעשות הכנות להתחלת בניין גדול בן שלוש קומות, שיהיו בו דירות וחנויות רבות. בעל הבניין הוא אדון ישמעאלוף, שהוא בעל הבית הגדול בקרן זווית מונטיפיורי ויבנה, מול ‘בית הארץ’. בהכנות לבניין – סיתות אבנים והובלת זיפזיף – עסוקים לפי שעה כחמישה-עשר פועלים.”
האדריכל של הבניין היה יהודה מגידוביץ’ רב התהילה, שבאותה עת כבר היה בשלהי התקופה האקלקטית בקריירה שלו, מעט לפני שהסב את סגנון העיצוב של הבניינים שתכנן, לכיוון הזרם הבינלאומי. הבניין נמצא במרחק של 250 מטר בלבד מ’גימנסיה הרצליה’, בלבה של השכונה ההיסטורית ‘חברה חדשה’ שנודעה באותה עת כ’תל-אביב מרכזית’. באוקטובר 1929 החלה קומת החנויות לפעול. ראשון היה החייט חיים זליבנסקי שהודיע ללקוחותיו שהוא עובר מיפו לאלנבי 93. אחריו נפתחה המכולת של נתן שינקר ומכבסת ‘אלפא’ של זלמן קרדו, ובעקבותיהם בתי עסק נוספים.
בקומות המגורים, מלבד מעונות הדיירים, נפתחה מרפאה של רופאת השיניים, הד”ר צ’צ’יק, תיאטרון בובות של האחיות רובנזון, וכן מועדון של פעילות ויצ”ו. בפברואר 1933 נקראות החברות להכשרה מקצועית: “הרוצות להירשם לקורס שני לכביסה, גיהוץ וכן לקורס לבישול, עליהן לפנות ללשכת העובדות במשק בית. המשך הקורס הערב ב-8 בקלוב ויצו, אלנבי 93.”
באמצע שנות ה-30 האדון ישמעאלוף מבקש לבצע שינויים בייעודו של המבנה ועיקרם סגירת החנויות הקטנות כדי שיוחלפו בחנויות גדולות יותר, וכן פינוי הדיירים כדי להסב את דירות המגורים למשרדים. הכוונה לערוך שינויים מעוררת התנגדות נמרצת בקרב הסוחרים ששכרו חנויות במקום והם מתארגנים ושולחים כתב מחאה לעירייה. באפריל 1934 ישמעאלוף מוזמן לפגישה אצל סגן ראש העיר ישראל רוקח, שבעקבותיה הוא רושם מסמך סיכום לבקשתו של רוקח: ” בקשר עם ביקורי היום אצל כבודו. הנני מבקש מכבודו לתת לי את הרישיון לשנות את הבית הזה לפי התוכניות של המהנדס מגידוביץ. למטרה זו ביטלתי ביום 29 בינואר את החוזים עם השכנים שלי. החלטתי לאחוז בכל האמצעים למטרה הזו. כבודו אמר כי החנוונים בביתי נמצאים במצב קשה וגם מר דיזנגוף, ראש העירייה, אמר את אותו הדבר בשיחתנו לפני שלושה שבועות, והוא יעץ לי לוותר על שינוי החנויות ברחוב אלנבי 93. חשבתי הרבה על העצה הזאת והחלטתי לבסוף לוותר השנה על שינוי החנויות. בזה הנני נותן את הסכמתי לשנות את הבית תיכף ומיד מחוץ לחנויות. וברישיון בנוגע לחנויות אשתמש רק בשנה הבאה החל מ-1 באפריל.”
א.ב ישמעאלוף, שהיה חולה כרוני באסטמה, נפטר בפברואר 1936. הוא היה נשוי פעמיים, עובדה שסיבכה מעט את עניין הירושה. מנישואיו הראשונים היו לו בן ובת בוגרים, אברהם ובדרי. מנישואיו השניים היו לו שלושה ילדים קטינים: מלכה, טוטי ובן-ציון. הילדים מנישואיו הראשונים ירשו את הבית על פינת רחוב יבנה, ואת הבית הזה קיבלו שלושת הקטינים. עשרים שנה מאוחר יותר, כשאברהם הבכור בבנים נקלע למצוקה כלכלית, לאחר שמכר את חלקו בירושה והפסיד את כל כספו, דאגו אחיו למחצה לפנות עבורו את אחת החנויות בבניין כדי שיוכל להתפרנס. בן-ציון ישמעאלוף תיאר זאת כך, לאחר שהתבגר: ” לצערנו הרב יצא אחי לתרבות רעה. זמן קצר לאחר פטירת אבי גמר את כספו בחלקו בחיי הוללות ועל ידי אנשים שרימוהו וסחטו את כספו עד הפרוטה האחרונה, וכך הגיע למצב קשה שאי אפשר לתאר, ממש ללא פרוטה. תמכנו בו זמן רב עד שהסתדר בעבודה בתור נהג מונית בלילה, על מנת שיוכל לפרנס את אשתו ושני ילדיו. עתה עבר האח את גיל 50 ועבודת לילה נעשתה בשבילו בלתי אפשרית. הוא בא אלינו מידי יום ביומו בבקשה שנעזור לו. החלטנו שעלינו לסדרו בעבודה באיזה חנות קטנה בבנייננו מצד מונטיפיורי. חובתנו המוסרית לסדר פרנסה לאח שהוא בנו של אבינו.”
בסוף שנות ה-30, למרות תכניותיו של בעל הבית המקורי, ניתן למצוא כאן עדיין את בתי העסק הקטנים, ובהם חנות אריגים, הצלמניה ‘בליקופ’, חנות למיטות מתקפלות ולמזרונים, בית-קפה ‘אל-רזון’, חנות לארנקים ולמזוודות בשם ‘אמת’, ואפילו בית-ספר לריקודים. בשנות ה-40 בלטה כאן חנות הבגדים של פלדמן, ובשנות ה-50 וה-60 חנות ספרים של הקיבוץ המאוחד. בשנות ה-70 פעלה במקום החנות ‘אצל רוני’ – יבואני דגי נוי, ציפורים וציוד לחיות. כיום, נמצאת ב’בית ישמעאלוף’ החנות מעוררת הנוסטלגיה ‘אתא’.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
