'בֵּית-סֵפֶר לְבָנוֹת 'תַּלְפִּיּוֹת

בית-הספר תלפיות – רחוב העבודה 25.

“ועדת הבניין של בית הספר לבנות תלפיות בתל אביב (ע”ש נחום דיויס) מכריזה על הצעות לבניין בית. את התוכנית אפשר לראות במשרד בית-הספר (ברחוב התבור מאחורי שכונת הפקידים) בכל יום בשעות 8:00 עד 1:00 לפני הצהריים. בדבר פרטי העבודה לפנות לארדיכל דב הרשקוביץ, בביתו בלב תל-אביב (רחוב הרכבת 3). את המעטפות הסגורות נא למסור למשרד בית-הספר עד יום ו’ כ”ב בטבת ש”ז. נ.ב: אין מן החובה לקבל את ההצעה היותר זולה (עיתון ‘הארץ’, 3 בינואר 1926).” כך, באמצעות מכרז, ביקשו מובילי הרעיון של הקמת בית-הספר הדתי לבנות, למצוא את הקבלן שעליו תוטל המשימה לעבוד עם האדריכל דב הרשקוביץ.

בית-הספר לבנות ‘תלפיות’ בשנת 1927. צילום: אברהם סוסקין.

תחילתו של בית-הספר, שהיה מזוהה עם תנועת המזרחי, במבנה קטן ברחוב התבור. באותם ימים למדו ב’תלפיות’ 50 בנות בלבד. ב-1925 הצליח צבי יעקב לוין, אחד הפעילים הנלהבים, לגייס את בת דודו האמידה משיקגו, הגברת רחל דיויס, וזו תרמה סכום כסף נכבד שאיפשר את הקמת המבנה ברחוב העבודה. בתמורה, בית-הספר נשא גם את שם בעלה נחום. באפריל 1926 כבר הונחה אבן הפינה. כל תושבי העיר הוזמנו לחגיגה, אבל רוב האורחים שהתייצבו לאירוע השתייכו לזרם החרדי. נשאו דברים מנהל בית-הספר ישראל קפלן, הרב ציטרון, הרב עוזיאל ומר חבס. עיתון ‘דאר היום’ מדווח ש”הקהל עזב את המגרש מתוך התרוממות הרוח”.

הרשקוביץ תכנן מבנה בן שלוש קומות בסגנון אקלקטי. בשלב הראשון היה זה בית-ספר יסודי שלמדו בו שמונה כיתות מא’ ועד ח’ (או לפי השפה המקובלת באותם ימים: שמונה מחלקות). ובכל זאת, כבר אז זינק מספר התלמידות מ-50 ל-400. הבוגרת המצטיינת של המחזור הראשון הייתה התלמידה נעמי ברזילי. באותה שנה התלמידות הצטרפו לטיול שנתי לירושלים ולחברון. תוך שנתיים, ההורים ביקשו להרחיב את המוסד ולהפוך אותו גם לגימנסיה. שוב נרתם לוין למשימה. הפעם שכנע את אחיו משה אליעזר לוין להרים תרומה מכובדת לנושא. את השלמת התרומה להקמת הגימנסיה העניק הנדבן יעקב-אלחנן רוטנברג. ב-1929 ‘הגימנסיה תלפיות’ כבר פעלה מעבר לרחוב, בכתובת מלצ’ט 29.

המנהל הראשון של ‘תלפיות’, ישראל קפלן, נפטר במאי 1927. ד”ר יעקב אלשיקובסקי הכריזמטי החליף אותו. אלישקובסקי, ביחד עם המורים פנחס שיפמן ומרים הומינר, היו מהדמויות שהפכו את בית-הספר למבוקש ובעל מוניטין יוצא מהכלל. הבניה לא הדביקה את כמות הנרשמות החדשות. כך יצא שבשנת 1933, שתי כיתות ו’ אוחדו. 70 בנות ישבו באותו חדר. הצפיפות הייתה גדולה במידה כזו שד”ר אופלקטה, הממונה מטעם משרד הבריאות, נאלץ להתערב.

בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לאורך רחוב העבודה, בתל-אביב, ובהם גם בית-ספר תלפיות.

ב-1937 נוסף למוסד, מלבד בית-הספר העממי והגימנסיה גם בית מדרש לגננות. בנובמבר 1941 השביתו התלמידות את הלימודים בתמיכת ועד ההורים, וזאת בגלל ההחלטה בתנועת המזרחי להעביר מורים גברים ללמד בבית-ספר אחר של הרשת – בית-ספר לבנים. את המורים החליפו במורות, בטענה שכך יאה יותר במוסד השומר על הרוח של מסורת ישראל.

אלשיקובסקי נפטר בינואר 1946. במאמר הספד כתב עליו הרב מרדכי פוגלמן: “לפי דעתו ומפעלו של הרב ד”ר יעקב אלישקובסקי, מייסד ומנהל רשת בתי הספר לבנות תלפיות בתל אביב, אין לנו להסתפק בדורנו בחינוך הבנות, בראייה ובשמיעה בבית ההורים בלבד. רבי יעקב סבר כי עלינו ללכת בעקבות בן-עזאי האומר: “חייב אדם ללמד את בתו תורה”. חייב כל אדם מישראל למלא את לב בנותיו באהבת תורה והוקרת קודשי האומה. אם רוצים אנו בקיומה והמשכה של האומה הרי יסוד היסודות הוא הבת, האישה, האם העברייה.”

מורה אחרת שזכתה לפרסום, בעיקר לאחר מותה, הייתה הגברת בלהה שחראית, ששימשה כמורה לציור בבית-הספר במשך 33 שנים, עד שפרשה באמצע שנות ה-60. שחראית, בתו של העורך הראשון של עיתון ‘הצפה’, הייתה בוגרת ‘בצלאל’ אך לא הצליחה לממש את כשרונה. בכתבה מאפריל 2021, ב’מקור ראשון’, כותבת העיתונאית מאיה פולק:

אחד ממייסדי הגימנסיה תלפיות היה הרב ד”ר יעקב אלישקובסקי, שגם ניהל אותה עד לפטירתו בשנת 1946. בתו, רות הלוי־אלישקובסקי, בעצמה בוגרת בית-הספר, מספרת לנו שהיא זוכרת את שחראית –אישה לא גבוהה, אדם נעים. בביתנו הייתה תמונת נוף שהיא ציירה על צדף. השיעור שלה נחשב לפחות חשוב בבית הספר, כי זה היה רק ציור, לא היה בזה מוסר השכל.

לאחר קום המדינה, ובעקבות נדידתם של רבים מהתושבים לשכונות צפוניות יותר, קמו לבית-הספר ולגימנסיה מוסדות מתחרים. אם כי קרנה של ‘תלפיות’ ירד, הפעילות החינוכית נמשכה באותה מתכונת גם שנים ארוכות אחר-כך. עם הזמן עיקר ההרשמה התמקדה במכללה להכשרת מורות וגננות. באמצע שנות ה-70 עברה המכללה לרחוב פרישמן ובהמשך התמקמה בחולון. מאמצע שנות ה-90 פועל במקום בהצלחה מרובה, אשכול הגנים של העיריה. את המבנה ההיסטורי רב הקשתות, ששימש את בית-הספר העממי ‘תלפיות’, וכיום מתרוצצים בו עשרות זאטוטים חילוניים, שיפצה חברת ‘עזרה וביצרון’ בשנת 2021.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.

אזרחים ותיקים מספרים

שושנה ליטמנוביץ’: אני למדתי בתלפיות בשנת 1950. המורות היו חנה גולדרינג, פנינה, המורה ריס, המורה שכטר המורה אופיר. המורה לאנגלית הייתה גברת ארדון. המנהל היה ד”ר חיימוביץ’.

חנה סדן: בית הספר שלי. למדתי בו מכתה א עד כתה ח. אח”כ עברתי לתיכון תלפיות, מול הבניין הזה. מקום מאד מאד יקר לי. גם את מבחן השיעור לדוגמא בסוף לימודי בסמינר עשיתי בבית הספר תלפיות. גאווה עבורי. למדתי בתלפיות בין 1951 עד 64. יסודי תיכון וסמינר.

אופירה רפן: אמי, רבקה שטיינברג חצובי, למדה בתיכון תלפיות משנת 1936 עד שנת 1940. זוכרת את פרידה המורה לביולוגיה ואת רובין המורה לכימיה.

חנה וינבלוט: כאן עברו עלי ועל אחותי התאומה שנים יפות וזכורות לטוב.

טובה עופר: אני ואחותי למדנו בבית הספר תלפיות, היינו מסורתיים, וזה היה פשוט קרוב לבית. גרנו ברח’ חשמונאים 40 וברש’י 57, בין מלצ’ט ואחד-העם. בכתה א’ המורה הייתה צפורה, ואח’כ המורה פניני והמורה שכטר והמורה שחור, שבתו מרים שחור שנהרגה בנגב, למדה איתי בכתה. המנהל היה אלישקובסקי. והרופא היה המשורר טשרניחובסקי. למדתי מ-1936 בבי”ס תלפיות (אחותי שנתיים לפניי) ואח’כ ב’תיכון חדש’ ליד הים, עם המנהלת טוני הלה.