ּבֵּית-סֵפֶר תֵּל נוֹרְדָּאו

“היה זה בית ספר מעורב שבו למדו בנות ובנים יחד, ברוח התרבות העברית החילונית. הפתיחּות של בית הספר באה לידי ביטוי גם בכך שאִפשרו לנציגי תנועות הנוער להיכנס בהפסקות לחצר בית הספר ו”לגייס” חניכים לתנועתם… למורה פנו בתואר “המורה” ולא בשם משפחתה, וודאי שלא בשמה הפרטי. לימים נודע לי ש”בבית חינוך” הפועלִי וכן ב”תיכון חדש” קראו למורים בשמם הפרטי, וזו הייתה מהפכה של ממש בשבילי. היה צריך להתיישב בשקט, מבלי להזיז שולחנות וכיסאות. הקפידו על נימוסים ועל משמעת, לפחות בכיתות… בשנים הראשונות, שנות מלחמת העולם השנייה, היה קיצוב בנייר, שהורגש גם בבתי הספר. קיבלנו חצי מחברת שבה שורות רחבות, כדי להתרגל לכתוב בהן בכתב יפה וברור ככל האפשר – קליגרפיה של ממש. הִקפידו על חיסכון בנייר ועל ניצול מרבי של הדף: לכתוב ללא שוליים, על אף שהשוליים היו מסומנים על דפי הנייר…כצפוי, היו מורים אהובים ושנואים, שיעורים אהובים ושנואים. המחנכת הראשונה שלי הייתה חנה ריסקין. היא הגיעה אלינו היישר מהסמינר למורות, צעירה, יפה ומאירת פנים. כולנו אהבנו אותה והערצנו אותה בכל מאודנו. שמחנו שעלתה עימנו מכיתה לכיתה וליוותה אותנו עד כיתה ה’, ובכינו מרה כאשר עזבה אותנו ומחנך חדש הגיע…. “שעת חברה” הייתה השעה האחרונה בכל יום שישי – שעה אהובה במיוחד, מחוץ לתוכנית הלימודים הממוסדת. השיעור נפתח בתרומות לקרן הקיימת, בלוויית שירים שהיללו אותה, עודדו לתרום “לטובת העם” ו”לגאולת הארץ” והסבירו מטרות אלה… בכיתות הגבוהות החלו ללמד אותנו מורות ומורים מקצועיים: לחשבון, לאנגלית, לזמרה, לציור, למלאכת יד, להתעמלות. כמה מהם נשמטו מזיכרוני, לרבות שמותיהם הפרטיים. מקצתם נאלצו לשמש מורים בבתי ספר אחרים כדי להשלים פרנסה. לא פעם היה פער בין המורים הוותיקים, חניכי בתי הספר של “תרבות” במזרח אירופה, לבין “דור הצברים”. הוותיקים היו משכילים אמיתיים, רחבי אופקים, מקצתם עוד חניכי ה”חדר” המסורתי, יודעי הלשון העברית על בוריה וקנאים לה, שראו בתפקידם שליחּות. אבל בדרך כלל, לצערם, לא הצליחו למצוא מסילות לליבם של התלמידים הצעירים, שעולמם היה רחוק משלהם, ולא תמיד הצליחו להעביר להם את התפעלותם מן הסופרים והספרּות… הקלמרים היו מעץ, מלבניים, בעלי מכסה שנפתח ונסגר בתוך חריצים בצידי הקופסה. בתוכם היו עפרונות מחודדים, מחק ומחדד. הצבעים היו בקופסה נפרדת. לכל אחד היה ילקוט מעור בעל רצועות, אבזמים וידית. המליצו לשאת אותו על הכתפיים, כי זה בריא יותר, אבל מרביתנו החזקנו אותו ביד. לא קנו ילקוט חדש עד שהישן התבלה ונקרע ולא היה אפשר עוד להשתמש בו. בכל יום היו לוקחים את כל הספרים הביתה ומחזירים אותם לבית הספר לפי מערכת השעות. לכל תלמיד הייתה מחברת “יומן”, שבה היו רושמים את שיעורי הבית והערות שונות. הורים שרצו לבדוק אם ילדם מילא את חובותיו יכלו לעיין ביומן לשם כך. בכל יום היו נותנים שיעורי בית, בדרך כלל מטלות נכבדות שחייבו עבודה של כמה שעות בבית. לא חסו על הילדים ולא הקלו עליהם – אדרבא, הכבידו.”