בית נתן מץ
בית נתן מץ – רחוב אלנבי 122.
בית נתן מץ נבנה בשנת 1925, בחלקו המזרחי של בלוק הבתים ההיסטורי: שדרות רוטשילד מצפון, רחוב לילינבלום מדרום, נחלת-בנימין ממערב, והוא עצמו ניצב על רחוב אלנבי.
שורשיה של משפחת מץ
טובה ונתן מץ עלו ארצה מליטא בשנת 1924. כשעלו ארצה כבר היו שניהם בני למעלה מגיל 55. הם היו הורים לחמישה ילדים: יהושע הבכור שנשאר בליטא, כפי שעשתה גם אחותו רבקה. שני ילדים אחרים, שניאור ואסתר, עלו איתם ארצה, ואילו סוניה, אחותו התאומה של שניאור, היגרה לארה”ב.
נתן מץ הוא מצאצאיו של רבי מרדכי יפה שנודע בכינוי “בעל הלבוש”. רבי מרדכי פעל במאה ה-16 בעיקר בבוהמיה והתפרסם בזכות סדרת ספרים שנקראה “לבוש מלכות”. מץ עצמו למד ביחד עם אחיו ישראל ב”חדר מתוקן” שבו לימדו גם את השפה העברית ועד מהרה התמסר לרעיון הציוני.
הקמת בית נתן מץ
הבית בן שלוש הקומות נבנה ברחוב אלנבי 122 בסגנון האקלקטי, שהיה מקובל באמצע שנות ה-20. באותם ימים נבנו בתים רבים בתל-אביב כדי לקלוט את אלפי העולים בני העליה הרביעית. בחזית הבניין הפונה לרחוב, קיימת חלוקה סימטרית מובהקת. החלק המרכזי של החזית עגול, בולט החוצה ובו שלושה פתחי חלון עם תריס גלילה. בני משפחת מץ התיישבו באחת מדירות הבית ואילו את שאר הדירות השכירו לאחרים.
שנות ה-30 של המאה ה-20
בשנים הראשונות מרבית הדיירים בבניין היו עולים חדשים שהתגוררו כאן עם בני משפחתם. לקראת תחילת שנות ה-30 החל מץ להשכיר חדרים בחלק מהדירות, לרופאים שהשתמשו באותם חדרים כמרפאות פרטיות. במקביל, ניהלו שאר הדיירים חיי משפחה רגילים. בין השאר התגוררו כאן באותה תקופה משפחת קרופמן ומשפחת דגני. לצורך השלמת הכנסה, כמקובל בימים ההם, השכירה משפחת קרופמן חדר בדירה בת ארבעה חדרים, לדייר בשם גרשון גמזו.
באותן שנים ניתן היה למצוא כאן את רופא הנשים ח. אברבנאל, את רופא הילדים ד”ר מקלר, את ד”ר מקס מרקוזה שהגיע מברלין, את ד”ר זליבנסקי – מחלות אף אוזן וגרון, ואת אשתו ד”ר טובה מנגל-זליבנסקי שהייתה רופאת עיניים (נפטרה ביוני 1972).
בהתאם למגמה שתפסה תאוצה באותן שנים, גם נתן מץ החליט להסב את ייעודה של קומת הקרקע ולהפוך את שטחי המגורים לשטחי מסחר. בינואר 1934 הוא שולח מכתב לוועדה לבניין ערים בעיריית תל אביב. וכך הוא כותב:
א.נ.,
הנני פונה בזה בבקשה להרשות לי לשנות את הקומה התחתונה של ביתי ברחוב אלנבי 122 לחנויות הפונות לרחוב. כל רחוב אלנבי, מחוץ לחלק קטן בסביבת ביתי, הוא כעת אזור של חנויות. הן בכיוון לים, והן בכיוון הפוך. היינו, בחלק בין מסילת הברזל ורחוב העלייה, רחוב אלנבי נעשה כעת העורק הראשי של תנועת עבודה ומסחר, וכבר אין כעת כל נימוק לאסור פתיחת חנויות בחלק הקטן הזה, כיוון שחלק זה אינו יותר שקט, אלא כאמור של תנועה רבה.
מחוץ לזה יש כבר תקדים אחד שאישרו פתיחת חנויות בבית חדש בפינת רחובות אלנבי ויהודה הלוי. אחרי שאקבל אישור פרינציפיוני של בקשתי, הנני מוכן להמציא את התוכניות הנדרשות. בתקווה שבקשתי לא תושב ריקם. הנני שלכם בכבוד רב.
מיד לאחר שהתקבל האישור בוצעו שינויים במבנה. הוסרה החומה הנמוכה שהפרידה בין הרחוב לבין חצרות וגינות שטופחו בקומת הקרקע. כמו-כן הוכשרו שטחים שנועדו לשמש כשלוש חנויות מסחריות. שתי הקומות העליונות נותרו ללא שינוי.
כבר בשנת 1934 החלו לפעול במקום מספר בתי עסק: סוחרי העצים, האחים ברורמן. בית חרשות למרצפות ‘מנשה את לוין’ ומשרד נסיעות ‘הנוסע’. בין היתר נמכרים במשרד הנסיעות כרטיסים להפלגות באניות. מתוך מודעה שהם מפרסמים בעיתון ‘דבר’ (26/5/1937):
לפולניה ב-9,935 לא”י. כרטיסי אניה הלוך ושוב עם אוכל ומטה ועם כרטיס לרכבת מהירה. אפשר גם לתשלומים. טלפון: 912.
שני גורמים מסחריים שהתמקמו ב’בית מץ’ באמצע שנות ה-30 הפכו לחלק אינטגרלי מהבית למשך עשרות שנים: משרד לתרגומים בכל השפות בשם ‘העתקה’ וכן סוכנים מוסמכים ופעלתנים במיוחד לרישום פטנטים, כהן-צדק ושפיסבך.
דרמה באלנבי 122
בחודש מארס 1940 התפוצץ בלון גז בבית-הקפה ‘רמה’ שתפס את חלקה הצפוני של קומת המסחר. שריפה התלקחה במבנה, אך למרבה המזל ארבעה חיילים אוסטרלים שנכחו במקום סייעו בכיבוי האש הרבה לפני שהגיעו כוחות ההצלה. מהפיצוץ נפצעו עשרה מבאי בית-הקפה ונלקחו לבית-החולים.
שנות ה-40
את בית הקפה ‘רמה’ החליף בית הקפה של תנחום צוקרמן שנקרא בפשטות ‘צוקרמן’. צוקרמן שעסק גם בענייני נדל”ן גר עם אשתו חיה בפתח-תקווה. הוא רכש את ‘בית מאיר סויצקי‘ ברחוב גאולה בשנת 1943 והיה מושקע במספר מיזמים נוספים בעיר. תנחום צוקרמן נפטר בשנת 1959.
בתחילת שנות ה-40 הופיעה דמות חדשה בגרם המדרגות של הבית ברחוב אלנבי 122. היה זה שמחה לב ששכר חדר לצורך פעילותו הענפה בתחומים בהם עסק. ד”ר שמחה לב הציג עצמו כמי שהמציא שיטה לריפוי ליקויים בדיבור. בתחילת שנות ה-30 ניהל מרפאות ברחוב נחמני ובשדרות רוטשילד ומאוחר יותר התמקם ב’בית פומרוק ושלוש‘ ברחוב הרצל.
באותו שלב הציע “טיפול פסיכולוגי בכל ההפרעות שבחיי הנישואין”, אבל בהמשך הקריירה התמקד בטיפול בכבדי פה ולשון. הוא עצמו גמגם עד גיל 27 ונרפא מן הלקות בזכות ‘שיטת מנא’ שהמציא וביקש ליישם על אחרים.
בתאריך 2/8/1940 מתפרסמת ידיעה בעיתון ‘הירדן’:
תחנה פסיכולוגית מיעצת לשעת חירום נפתחה בהנהלתו של הד”ר שמחה לב בת”א, רחוב אלנבי 122, שמתפקידה להדריך את הקהל למען דעת איך לשלוט על עצמו ואיך להשתחרר ממצבי הפחד, הבהלה והיאוש.
בין דיירי הבניין בתחילת שנות ה-40 נמנה גם ד”ר אמיל מרגוליס (1877 – 1943) יליד סוסנוביץ’. אם בשנות ה-30 התבלטו מרפאות הרופאים בבניין, הרי שאת מקומם תפסו בשנות ה-40 סוכנויות להפצת ספרים ובתי דפוס, ובהם: סטימצקי, סוכנות להפצה גולדשמידט ודפוס מ. שהם.
בשנת 1948 נפטר דייר הבית יעקב זיגרמן בזמן ששהה בדירתו. לאחר קום המדינה היה זה תורם של עורכי הדין להשתקע ב’בית נתן מץ’. הבולט שבין עורכי הדין היה ראובן נוחימובסקי, יליד ביאליסטוק (נפטר בשנת 1955).
המחצית השניה של המאה ה-20
בחצר האחורית של הבניין פעלה במהלך כל השנים חנות תמרוקים של אליעזר אבל. הוא עצמו מתאר כך את המקום בשנת 1963: “אין זו חנות בבניין, אלא קיוסק בין שני בתים הבנוי כבר מזה שלושים שנה.” עשר שנים מאוחר יותר התמקם במבנה קטן של 19 מ”ר באותה חצר, מכין השלטים יהושע זולוטוב.
במחצית השניה של המאה ה-20 בלטו בבניין שלושה בעלי עסקים: משרד לתיווך דירות בשם ‘כרמלית’, חנות לצרכי צילום בשם ‘פוטו פוסט’, ובעיקר החנות הדרומית בקומת המסחר, שעסקה במכירת מוצרי חשמל – ‘סלון סופר’. החנות על גלגוליה השונים הייתה פתוחה לקהל כמעט 60 שנה.
קורות משפחת מץ
טובה לבית שמואלביץ’ (1867 – 1936), אשתו של נתן, נפטרה בחטף בגיל 69. לאחר מותה נישא נתן מץ בשנית. הוא עצמו נפטר בדצמבר 1954. יהושע ורבקה שני ילדיהם של טובה ושל נתן אשר נותרו בליטא, נרצחו בשואה. הבת סוניה שהיגרה לארה”ב נפטרה בשנת 1995.
אסתר גולדברוט (1898 – 1987) ושניאור מץ (1905 – 1987) הם אלו שירשו את הבית וטיפלו בו לאחר מות הוריהם. למעשה, בעודו בחייו, ייפה נתן את כוחו של שניאור כדי שיוכל לסייע בטיפול בענייני דמי השכירות של הדיירים.
שניאור מץ שימש כמהנדס בעיריית תל-אביב. אשתו רבקה ובתו אילנה (לימים, ד”ר אילנה פריד) היו נוכחות ומוכּרות בבניין. רבקה שהייתה עסוקה בפעילות מגוונת בויצ”ו ובארגוני נשים, נהגה לארח לעתים קרובות חוגי בית ומפגשים תרבותיים עבור נשות ויצ”ו.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
