בית אבולעפיה / בית ש"י עגנון
הבית בו התגורר ש”י עגנון בשנים 1913-1909. בית אבולעפיה – רחוב שלוש 35, פינת אמזלג 19 ופינת רוקח שמעון 2.
את יצירת המופת ‘והיה העקוב למישור’ כתב הסופר ש”י עגנון, בעליית הגג של ‘בית אבולעפיה’, ביתם של רבקה ושלמה אבולעפיה בנווה-צדק. עגנון הגיע ארצה בשנת 1908 ומצא לעצמו מספר פתרונות דיור ארעיים עד שפגש את שלמה אבולעפיה. בספר זיכרונותיה ‘יחפים על חולות הזהב’ מתארת דליה אבולעפיה אביאל, נכדתם של רבקה ושלמה, את הגעתו של עגנון אל הבית:
יום אחד ירד סבא לנמל. עגנה שם אוניה שהביאה יהודים מאירופה. סבא הבחין בצעיר שזה עתה ירד מהאוניה ולא מצא את מקומו במהומה של יפו. הצעיר הציג את עצמו כסופר. רוצה אתה לכתוב על ארץ ישראל? התכבד ושב בביתי לכתוב לך. כך הזמין סבא את הצעיר לגור בביתו. באותו ערב הלך שלמה אבולעפיה לידידו אהרון שלוש. ישבו השניים בעליית הגג בביתו של חכם אהרון, לגמו ערק ושוחחו. בין השאר סיפר שלמה לידידו על הפגישה בנמל. כך הגיע שמואל יוסף צ’עצ’קס, מי שנודע לימים בשם ש”י עגנון, לבית המשפחה. סבא פינה לו חדר ומרפסת הפונה לים ושם ישב עגנון וכתב את סיפוריו.
ככל הנראה התיאור אינו מדויק, שכן הפגישה בין אבולעפיה לבין עגנון התרחשה שבועות אחדים אחרי שעגנון כבר הגיע ארצה.
שלמה אבולעפיה (1909-1865), שנודע גם בכינוי ‘מוכתר סלים’, הוא אחד מבניה המוכרים של משפחת אבולעפיה, אשר שורשיה נטועים עמוק בקרקע הארץ, מטבריה ועד רחובות, מירושלים ועד יפו. הוא נישא בשנת 1892 לרבקה לבית פריימן, בת העליה הראשונה, שהוריה היו ממייסדי המושבה ראשון-לציון. בני הזוג עברו להתגורר ביפו ובה גם נולדו שמונת ילדיהם, ארבעה בנים וארבע בנות. בעידודם של ידידיו הקרובים אהרון שלוש וחיים אמזלג החליט אבולעפיה בשנת 1907 לבנות את ביתו בנוה-צדק, בשכנות לבתיהם של חבריו. לבית היפה הייתה חצר פנימית ובה באר, עץ לימון ועץ תאנה עבות.
ימיו של עגנון ב’בית אבולעפיה’ מתוארים באחד הספרים המופלאים שנכתבו אי-פעם בשפה העברית, ‘תמול שלשום’:
חמדת דר בעלייתו שבקצה נוה צדק שבקצה יפו. הולכים לשם מנוה שלום דרך בתי זרח ברנט עד שמגיעים לבית הספר הישן לבנות. הגיעו, רואים כמה בתים מבצבצים מתוך החול… רואים שם בית קטן ועליו כמין עלייה שחציה צפה על גבי הבית וחציה כמו מרפרפת באויר. נכנסים לחצר ועולים לעלייה. זו עלייתו של חמדת. רגילים חברינו שבארץ ישראל לקרות חדר לכל חלל מקורה. אין כתליו פרוצים קוראים לו חדר נאה. אבל חדרו של חמדת חדר ובאמת הוא נאה. עומד הוא לעצמו, ויש לו חמשה חלונות. בחלון אחד רואים את הים הגדול שאין לו סוף, ובחלון אחר רואים את הפרדסים הירוקים שאין להם שיעור, ובחלון אחר רואים את הבקעה שהרכבת עוברת בה, ומחלון אחר רואים את המדבר שעליו נבנתה אחר כך תל-אביב, וחלון אחד פונה כלפי נוה-צדק… על כן חביב חדרו של חמדת על חמדת. בייחוד חביבה עליו גזוזטרא קטנה זו שלפני החדר, שצופה לתוך הבקעה שהרכבת עוברת שם. ולמטה מן הגזוזטרא גינה קטנה נטועה ולימון צומח בה ובור מים יש שם. וכל החצר מוקפת חומה.
עוד הם מתמקמים בנווה-צדק וכבר התמסרו רבקה ושלמה אבולעפיה לרעיון שכונת הגנים שהגה עקיבא אריה וייס. וכך, שנתיים בלבד לאחר שנבנה הבית ברחוב שלוש, הצטרפה משפחת אבולעפיה ל’אגודת אחוזת-בית’. שלמה נפטר ממחלה ב-1909 עוד בטרם הספיק לעבור לבית החדש, אבל רבקה אבולעפיה בנתה את ביתה ברחוב יהודה הלוי, פינת רחוב הרצל, והיא נחשבת לאחת ממייסדות העיר תל-אביב.
הבית בנווה-צדק היה אמור לעבור לבעלותה של רחל אבולעפיה, בתם של שלמה ושל רבקה. רחל שנולדה שנתיים לאחר רפאל, הבכור לילדי אבולעפיה, הייתה בת 14 כאשר אביה נפטר. אלא שלאחר מעבר המשפחה לרחוב יהודה הלוי ולאחר גירוש היהודים מתל-אביב במלחמת העולם הראשונה על-ידי התורכים, נישאה רחל לדוד בית הלחמי והשניים נסעו למספר שנים לארה”ב. לא ברור מתי נמכר ‘בית אבולעפיה’ ועבר לרשות אחרים. התיעוד בעניין זה חסר. כך או כך, בסוף שנות ה-20 רשום כבר הבית על שמם של זליג ושרה סלומון. הם עצמם גרו בנחלת יהודה.
שרה סלומון השכירה את החדרים של הבית בנווה-צדק לדיירים, אך הביקוש היה נמוך והיא נאלצה בשנת 1936 להפציר בפקידי הוועדה לתכנון ערים שיאפשרו לה להוסיף חדרי אמבטיה בדירות, כי אחרת לטענתה, הדיירים יעזבו אותה. ב-1941, חודשים ספורים לאחר שחיל האוויר האיטלקי הפציץ את רחובות תל-אביב וגרם להרס, נדרשים בעלי הבתים להתקין מקלטים עבור הדיירים. שרה סלומון כותבת:
כידוע לכם הבתים בנווה צדק בנויים בצורה שכזאת שאין מקום לבנות שם מקלט, וחוץ מזה יש שם באר בעומק של יותר מ-10 מטר והמקום הוא צר מאוד. אני רוצה לציין שמול ביתי יש בית ספר איפה שכל אנשי הרחוב מוצאים מחסה בזמן הצורך.
לא עזר לה. היא נדרשה בכל זאת להקים מקלט. ואז בלית ברירה, שיתפה שרה בטרגדיה שעברה על משפחתה בשנת 1938 כאשר חתנה נחטף ונרצח במהלך המאורעות והותיר את בתה אסתר קירשנר ושבעת נכדיה למעמסה כלכלית על ההורים זליג ושרה סלומון.
בשנות ה-60 לאחר שבני הזוג סלומון הלכו לעולמם, נתקלים יורשיהם בבעיות האופייניות לבתים ישנים בשכונות לא מבוקשות באותה תקופה: דיירים שלא משלמים שכר דירה, סכסוכי שכנים, תחזוקה ירודה ותשתיות לקויות. בתחילת שנות ה-80 הבית שייך כבר לאהרון שקרצי ולמשה כהן, ואלו שוכרים את שירותיו של האדריכל אילן פיבקו כדי שיבצע שיפוץ בבית ההיסטורי. בשנות ה-90 עבר הנכס לרשותו של דוד שניידר.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
ראו סרטון קצר על בית אבולעפיה.
ראו סרטון קצר על בית אבולעפיה.
