בית ברקול

בית ברקול – רחוב דב הוז 4 (לשעבר רחוב חובבי-ציון), פינת רחוב גנסין 2.

הבית נבנה בשנת 1933 על גבולה המזרחי של שכונת תל-נורדאו, באזור שנקרא באותם ימים ‘תל-אביב מרכזית’. כשנבנה, ניתן היה להשקיף ממנו על בית-ספר ‘תל נורדאו’ הסמוך (כיום מסתיר מבנה של סניף קופת חולים את המראה). במרחק של 200 מטר בלבד מהבית, תקום שנים ספורות מאוחר יותר ‘כיכר דיזנגוף’. 

דבורה לבית זקס ושמעון ברקול, הם שהזמינו את האדריכל אלכסנדר פן כדי שיתכנן עבורם בית בסגנון הבינלאומי. איתרע מזלו של האדריכל – שזה היה שמו מלידה – שאברהם פפליקר-שטרן אימץ לעצמו שם עט זהה, והפך למשורר הנודע אלכסנדר פן. פן האדריכל, שמשרדו ישב ברחוב אלנבי 128, בנה מספר בתים חשובים בעיר תל-אביב, אך דמותו נדחקה מדפי ההיסטוריה והשם אלכסנדר פן מזוהה כמעט אך ורק עם המשורר.

במקור נבנה בית בן שתי קומות שהיו בו שבעה חדרים, שני מטבחים, חדר מדרגות, שני חדרי אמבטיה ושני בתי כסא. רק שנה או שנתיים לאחר סיום הבניה נוספה הקומה השלישית ועליה חדר כביסה, וכן נוסף מרתף לבניין. בשנת 1946 קיבל ‘בית ברקול’ את צורתו הסופית, כפי שהיא קיימת עד היום, לאחר שנוספה על גג הבית דירה קטנה בת 50 מ”ר. 

שמעון ברקול נולד ב-1 במאי 1896 בעיירה ריטובה, אשר בליטא. הוא עלה ארצה ב-1921. מאז ועד יום מותו עבד בשירות עיריית תל-אביב. הוא טיפל בקרקעות ובהעברות בטאבו של נכסי העיריה. מאוחר יותר ניהל את המחלקה לעבודה סוציאלית. שמואל פן, אביו של האדריכל, שימש כיועץ משפטי בעירייה וכך נוצר הקשר בין ברקול לבין פן הבן. כשדבורה ושמעון נכנסו לגור בבית עם שני ילדיהם, היה בנם הבכור עזריהו נער בן 12, ואילו אחותו פועה הייתה בת 10. עזריהו שלמד בבית הספר העממי שנמצא בקרבת הבית, המשיך ללמוד בתיכון ב’גימנסיה הרצליה’, שנמצאה במרחק שני ק”מ מהבית.

משפחת ברקול התגוררה בדירת ארבעה חדרים בקומה א’. שאר הדירות הושכרו. קשריו הטובים של שמעון ברקול, איפשרו לו להשכיר את קומת הקרקע לפעילותו של גן ילדים עירוני, גן י”ג. הגננת הראשית הייתה הגברת מאנאטי. בדירה אחרת בקומה ב’ גרו בשכירות, הלנה ולאו הס עם שני ילדיהם. באוקטובר 1942 התרחש אחד האירועים הטרגיים שידע הבניין בכל תולדותיו, כאשר לאו הס התאבד על גג הבית.

שמעון ברקול נפטר במפתיע, ב-12 באוגוסט 1943, בגיל 47. לאחר מותו נכתב עליו בעיתון ‘על המשמר’: “עיריית תל-אביב קיבלה עשרות מכתבי תנחומים וטלגרמות בקשר לפטירתו של שמעון ברקול ז”ל. אגודת בעלי הקיוסקים וחנויות הגזוז צירפה למכתב התנחומים תרומה כספית למען סידורם של ילדים עזובים, מטרה אשר לשמה הקדיש המנוח הרבה מדאגותיו ומזמנו.” בהספד שנשא ראש העיר ישראל רוקח לזכרו של הנפטר, הזכיר שברקול דאג במיוחד לרווחתם של ילדי תל-אביב והיה בין היתר, מיוזמי הקמת גן החיות העירוני ב’גן הדסה’.

דבורה ברקול (2004-1925), בעזרת עזריהו ופועה, המשיכה לנהל את ענייני הבית. לאחר מותו של האב התחתן עזריהו עם שרה הופמן, התגרש ממנה כעבור מספר שנים ושוב התחתן בשנת 1959 עם אלמנה בשם שרה פוטשניק. הבת פועה שירתה כחיילת בחטיבת הנגב של הפלמ”ח ונודעה כמי שציירה את דגל הדיו ההיסטורי שהניף אברהם אדן (ברן) באילת. לימים הפכה פועה למזכירתו של משה שרת, כשזה שימש כשר החוץ. היא נישאה למשה אראל. לזוג נולדו שני בנים, אבישי ואביתר.

בשנת 1947 שוכר הסנדלר קופל אידלבאום, בתמורה ל-5 לא”י לחודש, חדר בקומת המרתף של המבנה כדי שישמש אותו כסנדלריה. רק כעבור למעלה מ-20 שנה נזכרו בעירייה שהעסק פועל ללא רישיון והחלו למרר את חייו של האיש, עד שב-1970 כשמסרבים להעניק לו היתר להמשך עבודה, הוא שולח מכתב לעירייה: “הגשתי בקשה לעירייה לקבלת רישיון לסנדלריה ולצערי הרב סירבו לאשרו. כתוצאה מזה מתנהלים משפטים נגדי. אחרי המלחמה באתי ארצה ממחנות ההסגר, מחוסר כל. אני עובד כאן ומפרנס את אשתי החולה. שרתתי במלחמת השחרור ובמבצע סיני, עברתי תקופות קשות ולא באתי לבקש עזרה. לי אין כסף להחליף המקום ולכן אני מבקש ממחלקת הרישיונות לאפשר לי לעבוד כאן.” אידלבאום עוד המשיך לעבוד זמן מה במקום עד שסגר את הסנדלריה.

באמצע שנות ה-60 נקלע עזריהו ברקול למצוקה כלכלית ונאלץ למכור את חלקו בנכס. בשנת 1967 נמכר הבניין כולו לסופי ואיזידור פוקס שעלו ארצה מגרמניה בשנת 1937. הבית נרשם על שם בתם אמיליה ליאון. אמיליה הייתה אשתו של יוסף ליאון. בשנת 2011 רשום גד ליאון כבעלים של הבניין.