בית לוסטיג את רוזנטל

בית לוסטיג את רוזנטל – רחוב בן-עמי 3. ידוע גם בכינוי ‘בית שני הדקלים’.

נכתב בעזרתה האדיבה של רות בר-זוהר, נכדתם של פרידה ויהודה בורנשטיין, בעלי הבית מאז שנת 1936.

מדרום למגרש עליו יקום הבית ברחוב בן-עמי 3, השתרעה בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, ‘אדמת סיליקט’. כאן עמד באותן שנים הפרוייקט החשוב ביותר של המפעל הציוני בתל-אביב – בית החרושת לייצור אבני סיליקט. תנופת הבניה הייתה חסרת תקדים ובית החרושת סיפק לבנים למרבית הבניינים שנבנו בעיר. אלא שכריית החול והתפתחותן של השכונות ‘נורדיה’ ו’תל-נורדאו’ שהקיפו את בית החרושת, גרמו לסכסוכים עם השכנים ואף לסכנת התמוטטות של חלק מהמבנים.

באמצע שנות ה-30 החליטו מנהלי המפעל, משה מגנט והמהנדס עמנואל טובים, לסגור את בית החרושת. עמנואל טובים החזיק גם במגרשים שנשקו ל’אדמת סיליקט’. אחד מאותם מגרשים נמכר לאדונים יוסף לוסטיג ויעקב רוזנטל. העסקה נחתמה באוקטובר 1935.

לוסטיג ורוזנטל שהיו קבלנים ואנשי נדל”ן ביחד עם שותפיהם מרדר ואנגלנדר, שכרו את שירותיו של האדריכל מרדכי רוזנגרטן כדי שיקים עבורם בניין בן שלוש קומות ובו שש דירות בנות שלושה חדרים ועוד שלוש דירות בנות שני חדרים. לוסטיג היה ככל הנראה איש חם מזג. כך נראה לפחות לפי ידיעה שמתפרסמת בעיתון ‘דבר’, 31 באוקטובר 1937: “יוסף לוסטיג משותפות קבלנים נקנס על ידי בית המשפט העירוני בחצי לירה על הנחת מכשולים ברשות הרבים. הוא נתרגש והחל מחרף ומגדף את הפקיד העירוני. לעזרתו בה שותפו מרדר. שניהם הועמדו לדין בפני שופט השלום מר קנטרוביץ ונקנסו ב-4 לירות כל אחד.”

מתוך החבורה הזאת רק מרדכי מרדר התגורר פיזית, באחת מדירות הבית. אסתר ומרדכי מרדר וילדיהם, גרו כאן עד שנות ה-70.

כבר בשנת 1936 הבניין נמכר לפרידה וליהודה לייב בורנשטיין תמורת סך של 6,000 לא”י. שכר הדירה המשוער לכל המבנה לפי הרשום בחוזה, היה אמור להיות 65 לא”י לכל חודש. משפחת בורנשטיין הגיעה ארצה מהעיר ורשה. פרידה (ילידת 1889) הייתה בת 18 כאשר נישאה ליהודה, אותו הכירה כאשר שימש לה כמורה ללימוד השפה העברית. את הבניין ברחוב בן-עמי רכשו מתוך מחשבה שההכנסות שיניב עבורם יהוו מקור פרנסה לעת זקנתם.

בתם הצעירה של פרידה ושל יהודה, פנינה זייפרט, הצליחה להימלט מאירופה ממש בסמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה, ביחד עם בעלה ד”ר יצחק זייפרט. אבל לאסונם של בני המשפחה, הבת הבכורה ד”ר נעמי ליכטנבאום אשר נשארה בפולין, נרצחה בידי הנאצים, ואיתה נספו גם בעלה נפתלי ובנם בן ה-3 מאיר. נעמי הייתה אשת העולם הגדול ונודעה ביופייה. ד”ר נפתלי ליכטנבאום היה בן למשפחה אמידה. שלושתם, ההורים והפעוט בן ה-3, קבורים בקבר אחים בדומברוביצה, לשם הובלו כל יהודי האזור בספטמבר 1941.

פנינה ויצחק זייפרט התיישבו ברחוב אלנבי 31, שם גם ניהל ד”ר זייפרט מרפאת שיניים. זייפרט שבין היתר היה חובב צילום מושבע, הוא ממייסדי בית-הספר הראשון בארץ לרפואת שיניים, ליד האוניברסיטה העברית בירושלים. ברבות השנים איבד רחוב אלנבי את יוקרתו ושינה את אופיו, אז העביר ד”ר זייפרט את המרפאה לקומת הקרקע בבית ברחוב בן-עמי 3.

במשך עשרות שנים שימש הבית למגורי משפחות. המגמה החלה להשתנות במהלך שנות ה-70 וביתר שאת בשנות ה-80, כאשר את מקומם של הדיירים דחקו בעלי מקצועות חופשיים. כבר ב-1972 הפעיל יעקב רנרט משרד רואי חשבון בקומה העליונה של הבניין. שנים ספורות אחר-כך נפתחה במקום חנות בגדים. לאחר שד”ר זייפרט נפטר הושכרה המרפאה שלו לד”ר חיים גת – מומחה ברפואת שיניים לילדים. גם העירייה שכרה כאן דירה כדי שתשמש כמשרד של שירות ייעוץ לאזרח (שי”ל). ב-1979 מתמקם בבניין משרד יחסי ציבור בשם ‘גדות’. תמורת דירת שלושה חדרים, משלם המשרד דמי שכירות חודשיים בסך 6,000 לירות.

בתחילת שנות ה-70 לאחר שיהודה בורנשטיין הלך לעולמו, נקלעה אלמנתו פרידה למצב כלכלי קשה, אשר אילץ אותה להכניס שותף לדירתה ולחלוק עמו את חדר השירותים ואת המטבח. בדצמבר 1977 שולחת פרידה בורנשטיין מכתב למחלקת ההנדסה בעירייה:

אני בעלת הבית ברחוב בן עמי 3, תל אביב, אלמנת המנוח מר יהודה בורנשטיין אשר נפטר לפני כעשר שנים. כידוע לכם בעלי היה איש ציבור והקדיש הרבה מזמנו במשך עשרות בשנים בעניינים מוניציפליים. אני אלמנתו בגיל 87, מתפרנסת משכר דירה של הבית. בביתי הנ”ל השכרתי דירה למטרת עסק למכירת בגדים. עסק שקט וצנוע. לאחרונה הגישה העירייה משפט נגד השוכר. אני פונה איפא לכבודו שתתחשבו במצבי ובגילי ותאשרו לשוכר את התוכנית שהגיש בכדי שנוכל להמשיך בעסקה ושלא תקופח פרנסתי לעת זקנתי. פרט לדירה הזאת יש לי רק עוד ארבע דירות לפי חוק הגנת הדייר שמכניסות לי אלף מאה לירות ברוטו לחודש.

מוסיפה באותו עניין הנכדה רות בר-זוהר: “מן הראוי להזכיר בהקשר זה את חוק הגנת הדייר שגרם לתחזוקתם הלקויה של בניינים רבים מחוסר הכנסות מספקות של בעלי הבתים. לדוגמא, דיירת מוגנת של הסבים שלי שילמה עד לפינויה בשנת 2019, שכ”ד של 700 ₪ כל שלושה חודשים, כולל דמי ועד הבית, וזאת עבור דירה בת שלושה חדרים בבניין. מכאן, ניתן להבין את מצוקתה הכלכלית של סבתי כפי שבאה לידי ביטוי במכתבה.”

עוד מוסיפה רות בהקשר לכינוי לו זכה המבנה: “את הכינוי ‘בית שני הדקלים’ (שלצערנו נפלו ביום חורף סוער) נתן ידיד משפחה מצרפת, והחלטנו לאמצו.”

ב-1991 הגישה רות בר-זוהר בקשה לבניית קומה נוספת. היא מתגוררת בבניין ביחד עם בנותיה ונכדיה גם היום. צילומיו ההיסטוריים של ד”ר יצחק זייפרט מוצגים בחדר המדרגות בבניין.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.