בית מגנט ודולגין

בית מגנט ודולגין – רחוב חובבי-ציון 55.

שכונת ‘תל-נורדאו’ סימנה בשנות ה-30 המוקדמות את גבולה הצפוני של העיר תל-אביב. במקום בו עובר היום רחוב פרישמן, הסתיימה העיר. ממזרח ל’תל-נורדאו’ הוקמה שכונת ‘נורדיה’, ובתווך, מזרחית לראשונה, וצפונית לשניה ולבית הקברות ברחוב טרומפלדור, נמצא האזור הקטן יחסית שנקרא ‘אדמת סיליקט’. כאן נבנה הבית ברחוב חובבי-ציון מספר 55.

בית-החרושת ללבני סיליקט הוקם באזור החולות, בין הרחובות דרויאנוב ואהרונוביץ’ של ימינו, במקום בו עומד ‘בית כלל’. המפעל עבד במרץ רב כדי לספק את הביקוש האדיר לחומרי בניה בעיר המתפתחת, או כפי שביטא זאת לוין קיפניס בשירו הנודע: “מִי יִבְנֶה יִבְנֶה בַּיִת בְּתֵל אָבִיב? אֲנַחְנוּ הַחֲלוּצִים נִבְנֶה אֶת תֵּל אָבִיב. הָבוּ חֹמֶר וּלְבֵנִים וְנִבְנֶה אֶת תֵּל אָבִיב!”… אבל ככל שהשכונות שהוזכרו כאן למעלה התפתחו וסגרו על ‘אדמת סיליקט’ נוצר קונפליקט בין הדיירים, לבין צרכי התעשיינים. בשנים 1929 עד 1936 סיפק בית החרושת לבנים למרבית הבתים שנבנו בתל-אביב. לבסוף נסגר בית החרושת והקבלנים שהיו מעורבים ברכישתו הם אלו שבנו את ‘בית מגנט ודולגין’ בשנת 1935.

האדריכל שלמה גפשטיין, שאחראי גם על בניית ‘בית משק‘ ברחוב פינסקר, הוא זה שתיכנן את המבנה. לפי הרישיון של העיריה ניתן היתר לבנות שלוש קומות ובהן שמונה חדרים + שלושה מטבחים. משה מגנט ושמחה דולגין, מלבד היותם קבלנים, עסקו גם ברכישת קרקעות ובעסקאות נדל”ן והם לא תמיד הקפידו לעבוד ‘לפי הספר’. כך יצא שהם בנו מרתף בבניין ללא שקיבלו לכך אישור, ודאגו להסדיר את הנושא רק בדיעבד, בעקבות ביקורת של הפקחים. כך גם הסתכסכו עם השכנים כשלא הקימו קירות מגן כנדרש באזור זה של העיר, בו החולות נחפרו יתר על המידה בעקבות פעילות של בית החרושת. בספטמבר 1935 כותב להם המנהל הטכני בעיריית תל-אביב: “השכנים הגובלים עם ביתכם ההולך ונבנה ברחוב חובבי-ציון, מודיעים לנו כי הנכם חופרים את החול ליד גבולות מגרשיהם וע”י זה מסכנים את בתיהם.”

משה מגנט שהיה בנקאי ברוסיה, נאלץ לעבוד בבניין לאחר שעלה ארצה. מאוחר יותר הוא השתמש בחסכונותיו וחכר בשיתוף עם המהנדס עמנואל טובים את בית החרושת סיליקט. מגנט בעצמו, חי עם משפחתו בבית ברחוב בן-זכאי 6. משה מגנט נפטר בתל-אביב בנובמבר 1956. שניהם, מגנט ודולגין, היו פעילים בתנועה הרוויזיוניסטית. 

חנה לבית מגדלוביץ’ ושמחה דולגין גרו במרחק קצר מ’בית מגנט ודולגין’, ברחוב חובבי-ציון 47. ב-26 בספטמבר 1947, מסופר בעיתון ‘המשקיף’, ביטאונה של התנועה הרוויזיוניסטית, על דרמה שבני משפחת דולגין היו לכאורה שותפים בה: “בקשר להתנפלות באישון לילה על דירתו של הקבלן הידוע שמחה דולגין, שבוצע בליל ה’ שעבר על ידי בחורים רעולי פנים, נמסרו לנו פרטים נוספים. בשעה 3:00 אחר חצות דפקו אלמונים בדלת דירתו של הקבלן שהתעורר לשמע הדפיקות. מר דולגין פתח את הדלת. לפתע התפרצו כמה עשרות בחורים מזויינים בידיות של טוריות לחדרי דירתו. כשלא מצאו את אחד מבניו, העצור בלטרון, סחבו בשערות ראשו את בנו הצעיר ובחשיכה על המדרגות החלו להכותו באלות. לכל צעקותיה של הגברת דולגין ירדו האדון דולגין ובן נוסף, יעקב, כדי להציל את הצעיר מידי המתנפלים. מר דולגין נחבט בכל גופו. במהומה הצליח בנו הצעיר להימלט.” מאוחר יותר הסתבר כי המידע שהועבר, אינו מדוייק, בלשון המעטה.

שמחה דולגין (1966-1894) המשיך בעבודות הקבלנות באופן עצמאי גם לאחר קום המדינה והתמחה בבניית בתי-קולנוע, ובהם ‘גן רינה’ ו’קולנוע בן-יהודה’. חנה דולגין שחגגה ביום העצמאות 1984 את יום הולדתה ה-90 סיפרה באותו יום לעיתונאי ‘מעריב’ יצחק בן-חורין: “כשהוכרזה המדינה היינו מאושרים. השמחה הייתה שלמה עד שנודע על מותם של שניים מבנינו.”

בשנת 2015 נעשתה עבודת שיקום ושיחזור בבניין ובאותה הזדמנות הוסיפו לו קומה וחניון תת קרקעי.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.